ע"א 857/80

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על קביעת תעריפי שכר הדירה לדירה מוגנת בשכירות בחיפה. השוכרים שילמו דמי שכירות סמליים של 300 ל"י לחודש, ואילו המשכירים טענו שהם זכאים לתעריף גבוה יותר. השאלה המרכזית הייתה כיצד מחשבים את תוספת דמי השכירות לפי תקנות הגנת הדייר (שכירות בסיסית ושכירות דירה) (מס' 2), תשל"ח-1978. בית המשפט העליון קבע כי יש לחשב את התוספת על בסיס דמי השכירות ששולמו בפועל לפני כניסת התקנות לתוקף, ולא על בסיס דמי השכירות הבסיסיים שנקבעו בתקנות קודמות. בית המשפט פירש את החוקים והתקנות הרלוונטיים, לרבות חוק הגנת הדייר ותקנות הגנת הדייר, ובחן את ההיסטוריה החקיקתית של החוקים כדי לברר את הכוונה העומדת מאחוריהם. נפסק כי דמי השכירות ששולמו לפני התקנות משנת 1978 צריכים לשמש בסיס לחישוב דמי השכירות החדשים, ומאחר שהמשכירים כבר העלו את דמי השכירות בהתאם לתקנות קודמות, הם אינם יכולים לטעון להעלאה נוספת לפי התקנות משנת 1978. בנוסף, בית המשפט קבע כי אם משכירים אינם מספקים שירותים לשוכרים כנדרש בחוק, השוכרים פטורים מתשלום דמי שירות ויכולים להסדיר שירותים אלה בעצמם תוך שהם מבקשים החזר מהמשכירים. במקרה זה, המשכירים לא הציגו הוכחה כי הם מציעים את השירותים הנדרשים, ולכן השוכרים לא חויבו בתשלום דמי השירות. ערעורם של בעלי הדירות, שערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת השוכרים, נדחה, והמשכירים חויבו לשלם את הוצאותיהם המשפטיות של השוכרים.