בש"א 9383/06

תקציר

העותרת ביקשה לדחות על הסף את תביעת המשיב בנימוק של התיישנות ושיהוי בלתי סביר. המשיב עבד במפעל העותר בשנים 1968-1999 וטען כי בשנת 1974, בעת שעבד במתקן פרילינג, נכווה מחומר שניתז מתוך מיכל. המשיב טען כי הסרטן שהוביל לקטיעת רגלו השמאלית בשנת 2000 נגרם כתוצאה מהתאונה. העותר טען כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1974, עת אירעה התאונה, וכי תביעת המשיב, שהוגשה בשנת 2004, התיישנה, שכן היא לא הוגשה בתוך עשר השנים הקבועות בחוק. בנוסף, טען העותר כי התביעה לוקה בחסר בשל השיהוי הבלתי סביר של המשיב בהגשתה. בית המשפט בחן את סוגיית תקופת ההתיישנות הן לגבי אלמנט הנזק והן לגבי הקשר הסיבתי. נפסק כי אין די בגילוי הנזק לבדו כדי להתחיל את תקופת ההתיישנות; במקום זאת, הנזק חייב להיות משמעותי מספיק כדי שאדם סביר יוכל להגיש תביעה. במקרה זה מצא בית המשפט כי נזקו של המשיב, שגרם למחלת הסרטן, התגלה רק בשנת 1999. לפיכך, תקופת ההתיישנות החלה באותה עת, והתביעה שהוגשה בשנת 2004 הייתה בתוך התקופה הסטטוטורית. זאת ועוד, בית המשפט הבחין בין יסוד הקשר הסיבתי לבין יסודות אחרים של העוולה וקבע כי חוסר ידיעתו של המשיב בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הסרטן שלו, לפני שנת 1999, מצדיק את דחיית תחילתה של תקופת ההתיישנות. בית המשפט דחה גם את הטענה המקדמית של שיהוי בלתי סביר, וקבע כי התנהלותו של המשיב בפנייה לטיפול ובהגשת התביעה הייתה סבירה בנסיבות העניין. בסופו של דבר, הבקשה לדחייה על הסף בעילה של התיישנות ושיהוי נדחתה. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי העותר יכול להעלות סוגיות אלה שוב בסופו של יום, והורה לעותר לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.