ת"א 30480-07-17

תקציר

הסכם הפשרה והסכם תנאי השימוש בין התובעת לנתבעים מכילים שניהם סעיפי סמכות שיפוט זרה הקובעים את איי מרשל כפורום המשפטי ליישוב סכסוכים. בית המשפט בחן את שני ההסכמים על פי ארבעת שלבי הניתוח למקרים אלו. לגבי הסכם הפשרה, השלב הראשון אינו שנוי במחלוקת. במעבר לשלב השני, מצא בית המשפט כי תניית סמכות השיפוט הזרה מקבילה ולא ייחודית, שכן היא אינה שוללת במפורש את סמכותם של בתי משפט אחרים. מאחר שהתביעה לא נגעה ישירות להסכם הפשרה, גם השלב השלישי העדיף את התובע. השלב הרביעי הנוגע לנסיבות מיוחדות בוטל אפוא. באשר להסכם תנאי השימוש, בית המשפט הגיע תחילה למסקנה כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהתובעת הסכימה לכך, ולכן לא ניתן להחיל עליה את תניית סמכות השיפוט הזרה. עם זאת, בית המשפט המשיך בניתוח ומצא את הסעיף ייחודי. היא חלה גם על טענות התובעת, שכן הן היו קשורות קשר הדוק להסכם ונפלו בתחומו, למרות טענות התובעת להפך. בשלב הרביעי החליט בית המשפט כי קיימים טעמים מיוחדים להתעלמות מתניית סמכות השיפוט הזרה הייחודית. מרבית הקשרים קשרו את הסכסוך לבית המשפט הישראלי, לרבות אזרחותם או תושבותם הישראלית של מספר נאשמים, פעולות המרמה לכאורה שמקורן בישראל, והיעדר קשרים אמיתיים בין הסכסוך לאיי מרשל, מעבר להיבטים טכניים. בנוסף, בית המשפט אפיין את תניית השיפוט בהסכם תנאי השימוש כתנאי מפלה בחוזה אחיד. הנתבעים לא הצדיקו סעיף זה במידה מספקת ולא הוכיחו כי התובע לא יירתע ממנו. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת הנתבעים לעכב או לדחות את התביעה על יסוד סעיפי סמכות השיפוט הזרה וקבע כי לא ניתן להחיל על התובעת את הוראות ההסכמים. הנתבעים חויבו בהוצאות התובעת, בסך 12,000 ₪, כאשר המבקשים 7 ו-8 שילמו 3,000 ₪ ואת יתרת הסכום נשאו המבקשים 1 עד 6.