ע"פ 237/67

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערער הואשם והורשע בארבע עבירות לפי סעיפים 214(ב) ו-222(א) לפקודת חוק העונשין, 1936 ונידון למאסר עולם. בא כוח המערער טען כי המערער היה חולה נפש בעת ביצוע העבירות ובמהלך הדיון, וביקש לבטל את פסק הדין ולהוציא צו אשפוז. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי המערער כשיר לעמוד לדין וכי פסק דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי צריכים לעמוד בעינם. בית המשפט קבע כי יש לבחון את יכולתו של נאשם לעמוד לדין על סמך שאלות עובדתיות, כגון הבנתו את הליכי המשפט ויכולתו להנחות עורך דין. עוד הודגש כי בית המשפט רשאי לדחות את המשפט אם קיימת פגיעה זמנית בהבנת הנאשם, ולא לעצור את ההליכים כליל. בנוסף, הנטל להוכיח אי שפיות מוטל על הצד התובע אותה. בהחלטה נקבע כי אם המערער אינו נופל תחת הגדרת "חולה" בחוק טיפול בחולי נפש, על המחוקק לקבוע הוראה בדבר אשפוז או מעצר לנאשמים כאמור. ככלל, אישר בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער כשיר לעמוד לדין ודחה את הערעור, תוך שהוא מותיר על כנו את ההרשעה ואת גזר הדין.