דב"ע מג/113 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב עובדת זמנית בהריון שפוטרה על ידי מעסיקה, עירייה, לאחר שעבדה אצלם כמעט חצי שנה. חוק עבודת נשים קובע כי עובדות בהריון שעבדו לפחות שישה חודשים רצופים זקוקות לפיטורין. המעסיק שלח לעובדת הודעה מוקדמת על פיטוריה והודיע לה כי העסקתה תסתיים בעוד שבועיים. בית הדין המחוזי הכריז על הפיטורים כבטלים מבחינה מדעית, והעירייה ערערה על החלטה זו. פסק דינו של בית המשפט העליון מתמקד בפרשנות חוק עבודת נשים ובמשמעות מתן הודעה מוקדמת על פיטורים. על פי החוק, פיטורים מתייחסים לסיום יחסי עובד-מעביד. בית הדין מבהיר כי יחסי עובד מעביד נמשכים גם לאחר מתן הודעה מוקדמת על פיטורים, והיחסים מופרדים רק במועד הנקוב בהודעה או במועד אחר המוסכם על שני הצדדים. פסק הדין מבחין בין סעיף 9(א) לבין סעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים, ומסביר כי 9(א) מכיל איסור מוחלט על פיטורים במהלך חופשת לידה, ואילו 9(ב) מטיל איסור על תנאי, המאפשר פיטורים בהיתר בלבד. בית הדין מדגיש כי העובד הועסק כעובד זמני ועבד בעירייה במשך חצי שנה. מאחר שפיטוריה דרשו היתר, בית הדין קובע כי החלטת בית הדין האזורי לא הייתה צריכה להכריז על הפיטורים כבטלים מבחינה מדעית. תחת זאת, בית המשפט העליון מצהיר כי הפיטורים הפרו את האיסור הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים. העובד זכאי לפיצויים אלא אם כן קיבל המעסיק היתר פיטורים תקף. בית הדין ממליץ לעירייה לפצות את העובדת בגין ההפרשים בדמי הלידה והפסדי השכר, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. ככלל, פסק הדין נועד להבהיר את פרשנותו של חוק עבודת נשים לעניין הודעה מוקדמת לפיטורים ואת ההשלכות של הפרת הוראות סעיף 9(ב).