ת"א 6373-09-15

תקציר

פסק הדין במקרה זה סובב סביב תניית שיפוט והשפעתה על מיקומו של בית המשפט הדן בתביעה. פסק הדין מקבל את טענות המבקשים כי הסכם משנת 2000, שכלל סעיף שיפוט המגדיר את איטליה כפורום המשפטי לכל תביעה, היה עדיין בתוקף בעת חתימת הסכם חדש בשנת 2011. קביעה זו נשענת על עדויות העדים ועל התנהלות הצדדים, מהן עולה כי הסכם 2000 נותר בתוקפו. טענת המשיב כי לא הבין את תנאי ההסכם משנת 2000 נדחית, שכן החוק מניח כי כל החותם על מסמך מודע לתוכנו. זאת ועוד, בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו שלא לסטות מסעיף הסמכות, שכן המשיב לא הציג כל נימוק משכנע לכך. בנוסף, פסק הדין עוסק בסוגיה פרוצדורלית הקשורה לבקשה להיתר המצאה נגד המבקשים 2 ו-3. בית המשפט קובע כי הבקשה נעדרת תצהיר כדין, המהווה דרישה לבקשות מסוג זה. כתוצאה מכך בוטל היתר ההמצאה למבקשים אלה. ההחלטה לבטל את ההיתר חלה גם על התביעה נגדם, בהתחשב בסעיף השיפוט הנוגע לא.ק.מ., ובהתחשב במקומות מגוריהם ועסקיהם. משכך, מקבל בית המשפט את בקשת המבקשים ומבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט. המשיב חויב לשלם הוצאות בסך 10,000 ₪ בגין הבקשה. ההחלטה נמסרת בהיעדר שני הצדדים.