תלה"מ 42487-03-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בבקשה של אב להפחית את תשלומי המזונות עבור שני ילדיו לאחר גירושין. הבקשה הוגשה כשלוש שנים לאחר שהסכם הגירושין קיבל תוקף כפסק דין. האב טען כי מאז חתימת ההסכם חל שינוי נסיבות מהותי, לרבות שינויים בהוצאות הילדים, הגדלת ההון של האם והפחתת ההון העצמי. האם, לעומת זאת, טענה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהאב מנסה לתמרן את המערכת וכי לא חלו שינויים מהותיים. בית המשפט בחן את השאלות האם חל שינוי נסיבות מהותי כהגדרתו בפסיקה, וכיצד יש ליישם את פסק הדין בתיק קודם, ע"א 919/15 – כסיבה יחידה או נוספת לשינוי נסיבות או רק כאשר בוחנים את השפעתו על שיעור המזונות. השופטת קבעה כי אכן חל שינוי נסיבות מהותי, בהתחשב בעלייה בשכרה ובמצבה הכלכלי של האם, כמו גם בעלותה בשני נכסים וזכויות כלכליות נוספות, בעוד מצבו הכלכלי של האב הידרדר. השופטת לקחה בחשבון גם את החלוקה הכמעט שוויונית של זמני ההורות, המאפיינת משמורת משותפת, וכן את הסכום הגבוה של תשלומי המזונות השוטפים. באשר לתחולת ע"א 919/15, קבעה השופטת כי יש ליישמה במקרה זה, חרף היעדר משמורת משותפת, שכן תישקל גם יכולתם הכלכלית של הצדדים. לאחר שהגיע למסקנה כי חל שינוי נסיבות מהותי, בחן השופט את הדרך המתאימה לשינוי דמי המזונות. השופטת הסבירה כי במקרים בהם שינוי במזונות נמצא ראוי, החישוב צריך לכלול שני מרכיבים: שיעור המזונות שהיה נקבע לפי ע"א 919/15 ו"רכיב הסתמכות", שהוא חלק מהסכום המוסכם בהסכם הגירושין. במקרה זה החליטה השופטת כי על האב לשלם מזונות בסך 4,870 שקל לחודש, מחציתם לכל ילד, עד שכל ילד יגיע לגיל 18 או יסיים תיכון. השופטת פירטה גם את האחריות הכלכלית של שני ההורים בכל הנוגע להוצאות נוספות עבור הילדים, לרבות הוצאות רפואיות, חינוכיות ואחרות. השופטת הדגישה כי הסכומים הנקובים בפסק הדין ייחשבו כ"מזונות" וכי לא יהיה צו להוצאות. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על פסק הדין.