דב"ע מד/40 - 3

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב תחולתו של הסכם קיבוצי על יחסי העבודה שבין המערערת לבין המשיבה, חברת פזגז חברה לשיווק בע"מ. בית הדין האזורי קבע כי המערערת, חברת דירקטוריון פזגז, עבדה על פי "הסכם אישי" ולכן הוחרגה מתחומו של ההסכם הקיבוצי. המערער ערער על החלטה זו. הערעור נסב סביב פרשנות המונח "הסכם אישי" בהסכם הקיבוצי, הקובע כי ההסכם אינו חל על עובדים על פי הסכמים אלה. המערערת טענה כי יש לפרש "הסכם אישי" כהסכם המחליף את ההסכם הקיבוצי כולו ולא רק כהסכם בעל פה בנושא אחד כמו שכר. עוד נטען, כי ההסכם חייב להיות בכתב וכי אין במעמדו של המערער בהנהלה ובפטור שלו מתשלום מיסי ארגון עובדים כדי להשפיע על תחולת ההסכם הקיבוצי. פזגז, לעומת זאת, טענה כי ההתייחסות בהסכם הקיבוצי ל"הסכמים אישיים" משמעה הסכמים הפוכים להסכמים "קיבוציים" וכי מרבית חוזי העבודה הם אישיים באופיים, כאשר רק תנאים מעטים מוסכמים באופן קיבוצי. בית הדין הסכים עם פרשנותה של פזגז, והדגיש כי ההקשר התעשייתי של יחסי העבודה הייחודיים בחברה, שהתבססו על קביעת תנאי העבודה על פי קבוצות עובדים, הוא קריטי. נפסק כי השתייכות לקבוצת הניהול, כפי שעשתה המערערת, משמעה שההסכם הקיבוצי אינו חל, ויש לראות בהעסקתו על פי הסכם אישי. עוד ציין בית הדין כי פירוש ההסכם הקיבוצי כך שיחול על המערערת יוביל לתוצאות אבסורדיות וכי תנאי עבודתה של המערערת נקבעו באופן פרטני ולא באמצעות ההסכם הקיבוצי. זאת ועוד, בית הדין הדגיש כי דרישת הפיטורים בהסכם הקיבוצי בהסכמת ההסתדרות וועד העובדים אינה חלה על חברי ועד כמו המערערת. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט המחוזי עמדה בעינה, כאשר המערערת חויבה לשלם לפזגז הוצאות בסך 15,000 ₪.