עמ"נ 57165-09-22

תקציר

פסק הדין דן במגבלות ובמסגרת הרגולטורית הכרוכות בתיקון רטרואקטיבי של שומות ארנונה על ידי רשויות מקומיות, במיוחד בכל הנוגע לעקרונות המפורטים בסעיף 14(ו) לתוספת השלישית. בית המשפט מדגיש כי תיקונים אלה מוגבלים לטעויות טכניות הקשורות לפרטי מקרקעין ואינם נועדו לבחינה מחודשת של מסקנות השמאים. פסק הדין בחן את שינויי השומה בדיעבד בשל פער בין שמאות מקורית לשמאות מתוקנת, והדגיש סירוב לאשר שינויים שרירותיים החורגים מהוראות החוק. גישה זו מכבדת את כוונת המחוקק, ומגבילה את שינויי שומת המס כדי למנוע חוסר יציבות או תיקונים לא צודקים. בית המשפט מוסיף ומנתח מחלוקת ספציפית הנוגעת להערכות השבחה של חלקה דרומית, ומדגיש את הצורך לשקול מצבים אובייקטיביים קודמים, כמו מבנים מסחריים קיימים בהיתרי שימוש חורג, לפני אישור תכנית השבחה חדשה. מסקנת פסק הדין היא כי התערבותה של ועדת הערר – שהתבססה בין היתר על הבהרה והצדקה להשגות בנוגע להתאמות ולעסקאות השוואתיות – הייתה מוצדקת. בכך משמרת ההחלטה את הממצאים הקודמים תוך פירוט קריטריונים מורכבים להערכה לצורך חישוב ההיטל. בית המשפט התייחס גם להתנגדויות של שני הצדדים בנוגע להוצאות משפט, אך קבע כי שיקול דעתה של ועדת הערר לא הופעל שלא בצדק. בסופו של דבר, הערעורים הן של החברה והן של הוועדה המקומית נדחו, ללא תיקון מוגדר, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.