ע"א 537/74

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על מעמד השכירות של חנות הממוקמת בבניין שנבנה לאחר שנת 1953 והושכר למערערים. החנות הושכרה תחילה למערערים למשך עשרה חודשים מבלי שנקבע מועד הקמת הבניין או ההגנות החוקיות של השוכר. בחוזה נקבע כי הדיירים אינם מוגנים, והם הסכימו לפנות את המקום ללא ויכוח. בתום תקופה זו, נערך חוזה חדש באותם תנאים, ואחריו שניים נוספים ללא דמי מפתח. לאחר מכן נחתם חוזה סופי, שכותרתו "הסכם שימוש", לתקופה נוספת, גם היא ללא דמי מפתח. משלא פינו המערערים את החנות לאחר סיום הסכם זה, תבע בעל הבית המשיב פינוי ודמי שכירות שלא שולמו. הערכאות הנמוכות יותר פסקו נגד המערערים, וקבעו כי הם אינם דיירים מוגנים. בית המשפט העליון אישר פסקי דין אלה, והסכים כי מעמדם של המערערים השתנה לדיירים לא מוגנים לאחר החוזה הראשון וכי חל סעיף 8ב לחוק הגנת הדייר, כלומר השכרת החנות אינה כפופה עוד להגנת הדייר. בית המשפט פירש פינוי "חוקי" לפי סעיף 8ב כך שיכלול מקרים שבהם דיירים מפנים את המקום מרצונם ולא מקבלים דמי מפתח, וכך היה במקרה דנן. בנוסף, מצא בית המשפט כי חוק דמי מפתח, שהיה בתוקף באותה עת, לא זיכה את המערערים בדמי מפתח כלשהם, והם הסכימו להתפנות ללא דמי מפתח בחוזה השני. השופטים דנו גם בסתירה לכאורה בין סעיפים 8ב ו-8ד של חוק הגנת הדייר, כאשר אחד מהם מציע כי נדרשת חקיקה שתבהיר את הכוונה. שופט אחר טען כי סעיף 8ב עומד בפני עצמו וכי המשיב עמד בדרישותיו, ולכן סעיף 8ד לא רלוונטי. בית המשפט דחה את ערעור המערערים, הורה להם לשלם את הוצאות המשיב ואישר את החלטת הערכאות הנמוכות יותר, לפיה המערערים משלמים דמי שכירות בסך 1,950 ל"י בגין החזקה לאחר מועד סיום ההסכם הסופי. פסק הדין הדגיש את הצורך בבהירות חקיקתית בנוגע לדיני הגנת הדייר והשאיר פתוחה את השאלה איזו גרסה של החוק חלה, שכן היא לא השפיעה על התוצאה.