ע"מ 39240-01-17

תקציר

המערער, בעל חברה, ערער על החלטת המשיב להטיל עליו שומת מס וכן קנס גירעון. המשיב ייחס למערער הכנסות מדיבידנד, עליהן ערער המערער, בטענה כי הכסף נותר בחברה ושימש לפירעון הלוואה משותפו העסקי, דוד אליאקשווילי. המערערת טענה, כי מאחר שבספרי החברה נרשמה הפחתה בהלוואה לדוד, והמשיבה לא פסלה אותם, נטל ההוכחה מוטל על המשיב. המשיב טען כי המערער, כפרט, נשא בנטל ההוכחה. השופט הסכים עם המשיב וקבע כי על המערער, כגורע, להוכיח את טענותיו, מה גם שהייתה לו גישה טובה יותר לראיות. עוד קבע השופט כי גרסתו של המערער לאירועים אינה אמינה, שכן היא נעדרת ראיות ואינה סבירה. המערער טען כי החזיר את ההלוואה במזומן לדוד במספר רב של הזדמנויות, אך לא יכול היה לספק הסבר הגיוני לכך, ואף לא הציג כל תיעוד, רישומים או עדים שיתמכו בטענתו. יתר על כן, השופט הדגיש כי רישום חשבונאי שנרשם בדיעבד ללא בסיס במציאות לא אמור להשפיע על תוצאת המס, במיוחד כאשר הוא נעשה לאחר חקירה פלילית. עוד טען המערער כי שומת המס של החברה משקפת את השומה שלו, אך השופט דחה זאת בקובעו כי שומת החברה אינה מעידה על עמדת המשיב בסוגיית החזר ההלוואה. בנוסף, קבע השופט כי טענות עובדתיות חדשות ומסמכים שהציג המערער בסיכומיו יוסרו, שכן הם מהווים הרחבה בלתי מותרת של טענותיו. השופט הגיע למסקנה כי המערער לא הצליח להוכיח כי כספי המזומנים יצאו מרשותו ושימשו לפירעון ההלוואה, ומשכך הכספים היוו הכנסה מדיבידנד. גם ההחלטה להטיל קנס גירעון הייתה מוצדקת, בשל רשלנותו של המערער. משכך, הערעור נדחה, ושומת המס והקנס המקוריים אושרו. המערער חויב לשלם הוצאות משפט בסך 55,000 ₪.