ת"א 460-02-08

תקציר

התובע, מעוז, התקשר בחוזה מותנה, המכונה "הסכם קומבינציה", עם הנתבע אריה, שהיה בעל זכויות בחלקת קרקע מסוימת. ההסכם נועד להקל על בניית יחידות דיור על הקרקע. החוזה כלל שני תנאי השעיה, שמיומם היה הכרחי כדי שההסכם ייכנס לתוקף. התנאי הראשון התייחס לאישור תב"ע, ואילו השני חייב את מעוז להתקשר בהסכמי קומבינציה דומים עם בעלי הקרקע האחרים. מעוז טען כי התנאי השני הפך למיותר עם התקיימותו של הראשון, אך בית המשפט מצא אחרת, ופירש את לשון החוזה כמחייבת את התקיימותם של שני התנאים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי מעוז לא הוכיח כי כוונת הצדדים מאחורי התנאי השני בוטלה על ידי הראשון. השופט דחה גם את טענתו של מעוז כי לא חלף זמן סביר לקיום התנאי השני, וקבע כי הזמן שחלף מאז כריתת החוזה היה סביר בהתחשב בנסיבות. בנוסף, קבע בית המשפט כי מעוז לא פעלה בתום לב, והדגיש את חוסר המעש שלה במימוש ההסכמים הנדרשים עם בעלי קרקעות אחרים ואת טקטיקות המשא ומתן המשפילות שלה. כמו כן, השופטת הסכימה עם טענת הנתבעים כי מדובר בטענה אקדמית, שכן הקרקע נמכרה לצד שלישי, מנרב, בהליכי הוצאה לפועל, מה שהופך את הסכם הקומבינציה לבלתי אפשרי למימוש. המכירה אושרה על ידי מנהל ההוצאה לפועל, ולא ניתן היה להפוך החלטה כזו. זכויותיו של מעוז, אם היו כאלה, היו כפופות לזכויות המשכנתא של הבנק, ומכירת הקרקע חיסלה כל טענה שהיתה עשויה להיות למעוז. לבסוף, בית המשפט הגיע למסקנה כי אריה לא פעל בחוסר תום לב והורה למעוז לשלם לכל אחד מהנתבעים 30,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להימסר להם באמצעות דואר רשום ופקסימיליה.