ע"א 1548/96

תקציר

במקרה זה, הבעל רשם משכנתא על נכס בבעלות משותפת שלו ושל אשתו לטובת בנק לכיסוי חובותיו. מאוחר יותר ערערה האישה על המשכנתא, בטענה שחתימותיה הושגו ללא ידיעתה, בטענה להונאה או אי הבנה. בית המשפט המחוזי צידד באישה, וקבע כי המשכנתא בטלה לגבי חלקה, בשל טענתה כי לא הייתה מודעת להשלכות. הבנק ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון מצא כי לאישה היה אינטרס כלכלי לתמוך בבעלה בשל הקשר הזוגי ביניהם והאחריות הכלכלית המשותפת, אשר באופן הגיוני הייתה כרוכה בחתימה מדעת על המשכנתא. היא הדגישה כי ללא הוכחות ברורות להונאה או חוסר מודעות, במיוחד בהינתן חתימות משמעותיות ואישור עורך דין, המשכנתא צריכה לעמוד. היא ציינה כי מעשיה של האישה הצביעו על רשלנות או על חוסר אמון בבעלה, ולא על עילה לבטלות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי גם אם תפקידה של האישה היה דומה לערב, הבנק לא היה חייב לספק הסבר נוסף מעבר לזה שניתן על ידי עורך דינם. בנוסף, ניסיונה של האישה להציג ראיות חדשות המצביעות על זיוף נחשב בלתי ראוי, שכן הוא סותר את הגנתה הראשונית ונעשה מאוחר מדי בהליך. בכך הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת הבנק, תוך שמירה על תוקף המשכנתא ומחיקת תביעת האישה.