ע"א 72/78

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל התקשר בשנת 1962 בהסכם פיתוח עם יעקב ראב לחכירת חלקת אדמה להקמת מסעדה. ההסכם חייב את ראב להכין תוכניות בנייה, לקבל אישורים ולהקים את המסעדה בתוך שנה תמורת חוזה שכירות דורי. המינהל היה אמור לרשום את חוזה החכירה על שמו של ראב עם השלמתו. סעיף מרכזי קבע שאם ראב לא יתחיל בבנייה ולא יגיש בקשה להארכה בתוך שנה, המינהל יוכל לתפוס את המגרש. ראב רק הכין את תוכניות הבנייה ולא בנה את המסעדה בשל הקפאה לא ידועה של הבנייה באזור. המינהל לא אכף את סעיף התפיסה אלא המשיך לשלוח דרישות שכירות שנתיות, שהרב שילם. בשנת 1975 גילה ראב כי המינהל החכיר את הקרקע לצד אחר ותבע בגין הפרת חוזה, בדרישה לפיצוי שווה ערך הקרקע למשך 49 שנים. בית המשפט העליון קבע כי המינהל לא הפר את החוזה שכן הסעיף המרכזי היה להקמת המסעדה, והארכה מכללא אינה סבירה. בנוסף, חוסר הפעולה של ראב וידיעתו על ההקפאה שללו כל נזק שנגרם מפעולות המינהל. בית המשפט דחה גם טענות בדבר ידיעת המינהל על ההקפאה והצורך בהשבה לפני הביטול, תוך שהוא מצטט פסיקה רלוונטית. עם זאת, בית המשפט הורה למינהל להחזיר את כל התשלומים ששולמו על ידי ראב עם ריבית כמחווה של רצון טוב בשל אי סדרים במשרד. לפיכך, הערעור התקבל, והערעור שכנגד נדחה, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים.