בג"צ 259/84

תקציר

עניינה של פרשת חוק רשות השידור עסק בעתירה שהגישו מ.י.ל.ן - המכון הישראלי למוצר ועסקים נבחרים בע"מ ומנהליה בדרישה למנוע מרשות השידור וממשיבים נוספים לשדר כתבה בה נטען כי העותרת חילקה תעודות "עסקי עילית" תמורת כסף. העותרים ביקשו צו מניעה מותנה נגד השידור, בטענה כי הוא מבוסס על שיטות בלתי חוקיות ומרמתית של איסוף מידע, לרבות התחזות והאזנות סתר. בג"ץ קבע כי בעוד רשות השידור ועובדיה כפופים לחוק ככל אזרח אחר, השאלה האם ביצעו עבירות פליליות או עוולות אזרחיות צריכה להידון בבתי משפט רגילים. בית המשפט הדגיש את חשיבות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, וקבע כי אמצעי קבלת המידע לא בהכרח השפיעו על פרסומו. נמצא כי לציבור היה אינטרס לגיטימי ללמוד על התנהלותה העסקית של העותרת וכי תוכן הכתבה, אם הוא נכון, שימש הצדקה לפגיעה בפרטיות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי אין זה מתפקידו של בג"ץ להתערב בכל החלטה של רשות השידור, אלא לפקח על פעולותיה במקרים של נסיבות קיצוניות או חשיבות ציבורית. במקרה דנן, בית המשפט לא מצא כל התנהלות פסולה מצד המשיבים המצדיקה התערבות. תחת זאת, היא הדגישה את הצורך של רשות השידור להבטיח הגינות ולתת לעותר הזדמנות להגיב. עוד המליצו השופטים לרשות השידור לקבוע כללים לפעילותה ולשידוריה, בעיקר בנושאים הקשורים לפרטיות ולמענה הוגן. הם סיימו את דבריהם בדחיית העתירה ובביטול צו הביניים, תוך הדגשה כי המשיבים יתנו לעותרים הזדמנות להסביר את עמדתם לאחר השידור.