תא"מ 44757-03-15

תקציר

המחלוקת נובעת מתאונת דרכים שאירעה ביום 10.9.2014 בה היו מעורבים שני כלי רכב, כאשר רכבו של התובע מבוטח על ידי התובע ורכבו של הנתבע נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2. אין מחלוקת לגבי התאונה עצמה, אלא לגבי האחריות והפיצויים שלאחר התאונה. נקודת המחלוקת המרכזית היא פרשנותו של פסק דין קודם בתובענה שהגיש הנתבע 1 נגד התובע, בדבר חלוקת האחריות לתאונה. פסק הדין הקודם ייחס 85% מהאחריות לנהג רכבו של התובע ו-15% לנתבע 1, נהג רכבם של הנתבעים. הנתבעים טוענים, כי חלוקת אחריות זו אינה מהווה עילת תביעה עצמאית לתובע, אלא רק משמשת להפחתת הפיצוי שישולם לנתבע 1. עם זאת, התובעת טוענת כי פסק דין זה מחלק במפורש את האחריות וקובע את זכותה לתבוע פיצויים בהתאם לשיעור החבות המוגדר. בית המשפט, בבואו לבחון את ההגדרות של "אשמה", "אחריות" ו"אשם תורם", מצדד בתובע ומציין כי במקרים של תאונות דרכים בהן מעורבים מספר כלי רכב, חובות הזהירות של הנהגים נגזרות מאותן עובדות ונורמות משפטיות. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי האשם התורם חופף לאשם, וחלוקת האחריות בפסק הדין הקודם מהווה עילת תביעה תקפה. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענת הנתבעים כי פסק הדין הקודם לא התייחס לנזק שנגרם לרכבו של התובע, וקובע כי חלוקת האחריות נפרדת מהערכת הנזק. בית המשפט מדגיש, כי די במונח "אחריות" בו נעשה שימוש בפסק הדין הקודם כדי לבסס עילת תביעה, והחבות המוטלת בשיעור של 15% על נתבע 1 מעידה על אחריותו. כתוצאה מכך, בית המשפט פוסק לטובת התובע ומורה לנתבעים לפצות את התובע ב-15% מנזקיהם, בסך כולל של 910 ₪, בצירוף הוצאות משפט, הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין יימסר לבא כוח הנתבע ולנתבע 1, תוך ביטוי בהוצאות עקב התנהלות הפעולה שלא לצורך.