ת"א 10253-11-17

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה הייתה האם הנתבע נתן לתובע אופציה לרכוש את זכויותיו בחלקת מקרקעין. התובעת טענה כי ההסכם משנת 2012, אשר תיקן הסכם קודם משנת 2011, כלל אופציה בעל פה לרכישת יתרת הזכויות בחלקה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הראיות אינן תומכות בטענת התובע. בהסכם משנת 2012, אשר תוקן בשל חוסר יכולתה של התובעת לעמוד בתשלומים המפורטים בהסכם משנת 2011, צוין במפורש כי הוא משקף את כל התנאים עליהם הסכימו הצדדים, אך לא הוזכרה בו אופציה. זאת ועוד, הנסיבות של אי ביטול הערת אזהרה שנרשמה לטובת התובע לא הצביעו על קיומה של אופציה. גם התנהלותו של התובע בהשקעה בחלקה ובהתנהלות מול הרשויות לא הספיקה להוכחת קיומה של אופציה. ככלל, גרסתו של התובע לאירועים לא עלתה בקנה אחד עם הראיות התיעודיות, בעוד שהסברו של הנתבע היה משכנע יותר. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה, יחד עם התביעה שכנגד, שביקשה לבטל את ההסכמים עקב הפרתם, שכן היא אינה רלוונטית עוד בהקשר של ההסכם המתקן משנת 2012. התובעים חויבו לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחה בסך 10,000 ₪, למרות היקפה המצומצם של התביעה שכנגד ביחס לתביעה העיקרית.