ע"א 2604/02

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בתביעה שהגיש נישום נגד רשות מוניציפלית, כנגד הארנונה שדבעה ממנה בין השנים 1995 ל-1999. המערער טען כי דרישות המס אינן חוקיות, וציין מספר נימוקים. ראשית, שיעור המס לשנת 1986 התבסס על צו שלא הוצא כדין, שכן מועצת העירייה לא החליטה עליו. שנית, שיעור המס עלה ביותר מהסכום המותר על פי חוק בשנת 1987. שלישית, נפלו טעויות במדידות ובסיווגים של השטחים שבידי המערערת, עליהם התבסס חיוב המס. בית משפט קמא דחה את התביעה בשל שיהוי משמעותי בהגשתה, אך שקל גם את טענות המערערת לגופן וקיבל אותן באופן חלקי. פסק דינו של בית המשפט העירוני הורה על הפחתת חיובי המס של המערערת והחזר תשלומי יתר בתוספת ריבית. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. בית המשפט העליון, בפסק דינו בערעור, התמקד באי-חוקיות התנהלות העירייה ובשאלת ההשבה שבאה בעקבותיה. הודגש כי עצם חלוף הזמן אינו אמור לפטור אוטומטית את העירייה מהחזרת כספים שנגבו שלא כדין, אלא שהעיכוב חייב היה לגרום לפגיעה משמעותית בהגנתה של העירייה. אלא שבמקרה זה העירייה הייתה מודעת לפגם בגבייה שנים לפני הגשת התביעה, ולכן השיהוי לא פגע באופן מהותי בהגנתה. עם זאת, השופטים, בהם השופטת נורית אחיטוב, סגנית השופטת אסתר קובו והמשנה לשופטת מיכל רובינשטיין, קבעו כי הנסיבות הספציפיות של המקרה מצדיקות החלת דוקטרינת הבטלות היחסית, ובכך מאפשרות לעירייה לשמור על המסים שנגבו. החלטה זו התבססה על האמונה כי ביטול המסים יפגע קשות בתקציב העירייה וביכולתה לתפקד, במיוחד לאור העובדה ששיעור המס הריאלי נותר ללא שינוי. בנוסף, התקבל גם הערעור שכנגד על בדיקות עובדתיות פרטניות מסוימות, תוך הדגשת חשיבות האזרחים בהליכי ההשגה המנהלית. משכך, נדחה הערעור, הערעור שכנגד התקבל, והמערערים חויבו לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.