בד"א 11/19

תקציר

המערער, עו"ד במקצועו, הורשע במספר עבירות אתיות הקשורות לאי ייצוג הולם של שני לקוחות – אשתו של המתלונן וגיסה. המערערת דרשה וקיבלה מקדמות מהלקוחות, אך נמנעה מלהמציא להם קבלות, לעדכן אותם בעניינם או להחזיר את מסמכיהם כנדרש. הוא גם לא השיב לפניות ועדת האתיקה בנוגע לתלונת הלקוחות. שופטי הרוב של בית משפט קמא הרשיעו את המערער בשורה של עבירות, ובהן אי שמירה על כבוד המקצוע, הפרת אמונים ומסירות ללקוחות, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, העלמת מסמכים שלא כדין ואי מתן מענה לוועדת האתיקה. המערער זוכה מכמה אישומים, ובהם אי שמירת חומר ארכיוני והעלמת כספי לקוחות. שופט המיעוט הציע לזכות את המערער מכל אשמה, למעט אי תגובה לתלונה. המערער ערער על הכרעת הדין וטען כי אין לראות בשתיקתו החלטה וולונטרית שלא להעיד וכי הראיות שהוצגו אינן מספיקות להרשעה. המשיב טען כי הראיות משכנעות וכי הימנעותו של המערער מלהעיד מחזקת את ראיות המשיב. ערכאת הערעור הסכימה עם המשיב ודחתה את הערעור על פסק הדין. באשר לגזר הדין, הטיל בית משפט קמא המקורי השעיה, ויתר על פיצויים ללקוחות בשל מצבו הכלכלי של המערער, והורה למערערת לשלם ללשכת עורכי הדין הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח. אחד השופטים הציע לפסוק ללקוחות פיצוי אך הצעה זו לא התקבלה. ערכאת הערעור מצאה את העונש מקובל אך הציעה לפסוק פיצויים ללקוחות. המערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 2,500 ש"ח.