סע"ש 57849-09-20

תקציר

התובעת, עובדת מדינה, תבעה את מדינת ישראל לפנסיה תקציבית, בטענה כי הימנעותה של המדינה מלהפריש אותה לפנסיה עם חזרתה לעבודה מהווה "סיבה חיצונית" המצדיקה זאת. בית הדין חלק על כך, תוך שהוא מצטט את החוק, הקובע כי עובדים שמונו לאחר מועד מסוים מוחרגים מההפרשות לפנסיה תקציבית, והתובע, שחזר לעבודה לאחר מועד זה, נכלל בקטגוריה זו. יתר על כן, בית הדין הסביר כי התובעת לא יכלה לשלב את תקופות העסקתה הקודמות כדי להיות זכאית לפנסיה תקציבית, שכן זכות זו היא לעובדים בלבד ולא ל"עובדים חדשים". בית הדין התייחס גם למקרים דומים שבהם דחה בית הדין לעבודה תביעות לפנסיה תקציבית. כסעד חלופי ביקשה התובעת מהמדינה לצרף אותה לקרן פנסיה צוברת ולפצותה בגין ההפסדים שנגרמו לה עקב דחיית תביעתה לפנסיה תקציבית. המדינה הציעה להפקיד סכום נכבד בקרן הפנסיה הצבורה של התובע, כולל חלקו של המעסיק, אובדן תשואה ופיצויים נוספים. בית המשפט קיבל את הצעת המדינה וקבע כי על המדינה לשלם לתובע את הסכומים המוצעים, שהסתכמו ב-466,438.21 שקל, בתוספת 25,429 שקל פיצוי ו-10,000 שקל בגין עוגמת נפש. בית המשפט קבע כי סכומים אלה ישולמו ישירות לתובעת או לקרן הפנסיה שלה, לפי שיקול דעתה, צמוד לריבית החל מיום 2.3.23. התביעה התקבלה בחלקה, ומאחר שרוב התביעה נדחתה, לא ניתן צו להוצאות.