ת"א 4120-03-14

תקציר

התובעים, שהם דיירים של חלקת קרקע, הגישו תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל (המינהל) בדרישה לבטל את הסכמי הפינוי שלהם בעילה של טעות או מצג שווא. התובעים טענו כי יש להם זכויות במקרקעין מכוח אישורים שניתנו לרשות הארצית לעבודה בשנים 1967 ו-1979. עם זאת, בית המשפט מצא כי אישורים אלה היו זמניים ומוגבלים בזמן, ולא העניקו לתב"ע או לתובעים זכויות קבועות כלשהן בקרקע. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים כי המינהל הטעה אותם בנוגע למעמדם במקרקעין או נמנע מלגלות מידע רלוונטי. בית המשפט קבע כי התקשרותם של התובעים בהסכמי הפינוי לא נבעה מטעות או הטעיה, וכי אין להם זכויות במקרקעין מעבר להרשאות זמניות שפג תוקפן זה מכבר. בנוסף, קבע בית המשפט כי חוק הגנת הדייר אינו חל על מערכת היחסים שבין המינהל לתב"ע, וכי התובעים אינם דיירים מוגנים. גם טענת התובעים בדבר רישיון בלתי חוזר נדחתה, שכן רישיון הוא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה אלא אם נאמר במפורש. לבסוף, קבע בית המשפט כי המינהל לא הפר את חובת הגילוי ולא פעל בחוסר תום לב, וכי טענת התובעים אינה אלא ניסיון לעכב את פינויים מהקרקע. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לשלם את שכר טרחת המינהל והוצאותיו.