ב"ל 33284-09-16

תקציר

התובע, עובד בתעשייה האווירית, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בליקוי השמיעה שלו כפגיעה בעבודה עקב חשיפה לרעש. עם זאת, התביעה נדחתה על סמך קביעת המכון כי הוא לא נחשף לרעש מזיק בעבודה. התובע ערער על ההחלטה, אך הרכב השופטים הסכים עם הערכת המכון. הפאנל הדגיש כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת חשיפתו לרעש מזיק בתקופה הרלוונטית, למרות היותו מיוצג על ידי עורך דין. במכתבי הדחייה של המכון צוין במפורש היעדר ראיות לחשיפה לרעש מזיק, אך התובע לא התייחס לסוגיה זו במידה מספקת. הפאנל ציין כי עבודתו של התובע כללה משימות ומיקומים מגוונים, דבר המקשה לקבוע את אופי ומשך חשיפתו המדויק לרעש. יתר על כן, התובע נמנע מלספק דוחות, עדויות עדים או כל ראיה אחרת שתתמוך בטענתו. במקום זאת, הוא הסתמך אך ורק על אמירה לקונית, שלא הספיקה כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו. מאחר שהתובע לא עמד בתנאי הסף של הוכחת חשיפה לרעש מזיק, לא היה צורך לבחון תנאים אחרים להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. הפאנל הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, והחלטת המוסד לביטוח לאומי התקבלה.