ע"א 8880/13

תקציר

המערערים טענו כי תביעותיהם לא פקעו מכוח "תקופת ההתיישנות שלא מרצון", וטענו כי הפלישה לאדמתם התגלתה רק בשנת 2005 בשל התקדמות טכנולוגית שלא הייתה קיימת קודם לכן. הם טענו כי פעלו כאנשים סבירים בכך שערכו בדיקה תקופתית של מצב הקרקע ושילמו מיסים, והאשימו את המדינה בהסתרת הפלישה. עם זאת, המדינה טענה כי המערערים יכלו לגלות את הפלישה הרבה קודם לכן וטענה כי המערערים לא הפעילו שקידה סבירה. בית המשפט דן בטענת המערערים לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המתייחס לגילוי מאוחר שלא ניתן היה למנוע אותו בזהירות סבירה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי היה על המערערים לגלות את הפלישה מוקדם יותר ולא היו זכאים להאריך את תקופת ההתיישנות. כתוצאה מכך, הדגיש בית המשפט את אחריותם של בעלי הקרקע לפקח באופן שוטף על רכושם. טענות מאוחרות יותר בדבר דמי שימוש בקרקע שהופקעה נדחו, שכן קרבתה של הקרקע לשדה תעופה הייתה המכשול האמיתי לניצולה ולא כיבוש המדינה. בית המשפט אימץ את שיטת חישוב דמי השימוש של השמאי, שכן לא נפל פגם מהותי בחוות הדעת של המומחה, וזרק את טענות המדינה בעניין דמי השימוש בכבישים, שכן נקבע כי המדינה, ולא המערערים, נהנתה מהשימוש בכביש. גם הערעורים בעניין שכר טרחה והוצאות נדחו, תוך אישור הוגנות ההוצאות שנפסקו לאור ההתדיינות המשפטית הממושכת ומעורבות המומחה. משכך, נדחו הן ערעורי המערערים והן ערעורי המדינה, ללא צו להוצאות נוספות על ידי בית המשפט.