ת"פ 6517-03-19

תקציר

השאלה העומדת על הפרק היא האם להוציא צו אשפוז או צו לטיפול רפואי כפוי לנאשם, שנמצא כי עבר עבירה פלילית בעודו לוקה בנפשו. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הגנה על הציבור, מניעת פגיעה בזכויות הנאשם והבטחת טיפולו הראוי. בעוד שהפסיכיאטר המחוזי ממליץ על טיפול רפואי כפוי, חומרת עבירותיו של הנאשם, מאפייני מחלתו והיעדר תמיכה סוציאלית מחייבים אשפוז. הדבר נתמך גם בחוות דעת של מומחים אחרים שהזהירו מפני הסכנה הנשקפת מהנאשם לציבור. בית המשפט מכיר בכך שאשפוז פוגע בחירותו ובכבודו של הנאשם, אך לעיתים הוא נחוץ לשלום הציבור. סעיף 15(ד) לחוק טיפול בחולי נפש מחייב את בית המשפט לשים את שלום הציבור בראש סדר העדיפויות, דבר חשוב במיוחד לאור העובדה שהנאשם עבר עבירה חמורה. למרות המלצת הפסיכיאטר המחוזי, בית המשפט מורה על אשפוז כפוי, דבר העולה בקנה אחד גם עם טובת הנאשם והצורך בטיפול הולם. הצו תקף לעשרים שנה לכל היותר והנאשם יועבר לבית חולים פסיכיאטרי בהתאם. החלטה זו התקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הנסיבות ואינה שגרתית, אך הכרחית במקרה ספציפי זה.