תמ"ש 56446-06-16

תקציר

פסק דין זה דן בחלוקת חובת המזונות בין שני הורים גרושים בישראל, תוך התחשבות בהכנסות מכל מקורותיהם של שני ההורים, לרבות נכסיהם ופוטנציאל השתכרותם. הפסיקה חלה על הורים לילדים בגילאי 6-15 שנים, שכן דיני הצדקה מחלקים את החיוב שווה בשווה בין שני ההורים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות היחסיות. על פי הערכות, צורכי הקטינים גוזרים את סכום המזונות מחוק הצדקה, שמטרתו לשמור על רמת החיים שחוו הילדים לפני הגירושין. התובע, שהוא האב, תובע הוצאות חודשיות בסך 10,800 ₪ עבור הקטינים, ואילו הנתבעת, האם, מכחישה סכומים אלה וטוענת כי הם מוגזמים. בית המשפט מצדד בנתבע, קובע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו, ובמקום זאת קובע כי יש לקבוע את צרכיו של כל קטין, בניכוי הוצאות המדור, בסך של 1,100 ₪, בסך כולל של 5,500 ₪. סכום זה מופחת עוד יותר על ידי קצבת הילדים, כך שנותר 4,636 שקל. בקביעת יכולת הצדדים לשלם, חישב בית המשפט את הכנסתו הפנויה של התובע בסך של 15,100 ₪, בעוד הכנסתו של הנתבע נקבעה על סך של 5,400 ₪ לחודש. בית המשפט מכיר בכך שלנתבעת חובות בסך של 1,440,000 ₪, העולים על חלקה מתמורת מכירת הדירה שבבעלותה המשותפת. לפיכך, בית המשפט מחליט שלא לכלול את התמורה ביכולתה הכלכלית. מכיוון שהכנסתה של הנתבעת מספיקה רק למזונות עצמיים, בית המשפט מחליט שהיא אינה חייבת בתשלום מזונות כלשהם. במקום זאת, עליה לרכוש באופן ישיר ביגוד והנעלה עבור הקטינים, בסכום חודשי של 463 ₪, המהווים 10% מהכנסתה הפנויה של התובעת. קביעה זו מנומקת מתוך אמונה כי היא תסייע בחידוש הקשר בין הנאשם לבין הקטינים, שסירבו ליצור עמה קשר. פסק הדין מדגיש את חשיבות טובת הילדים ומקווה ששני ההורים יאפשרו את חידוש הקשר ביניהם. יש לציין כי ההליכים בבית המשפט לא שכנעו את השופט כי הנתבע מסוגל לשלם מזונות נוספים, ותביעות התובע נדחו ברובן. פסק הדין מחייב את הנאשם לתרום סכום מינימלי לאחזקת הקטינים, אשר ישמשו להלבשה והנעלה, עד הגיעם לגיל 18.