עת"מ 15892-05-14

תקציר

העותרת ביקשה מרשות ניירות ערך לחשוף את דוחות הביקורת שלה בשנים 2009 ו-2010 שבחנו את עמידתם של בעלי רישיון - בנקים ובתי השקעות - בתקנות ניירות ערך. הרשות סירבה, בנימוק של הוראות שונות בחוק ניירות ערך ובחוק חופש המידע. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבית המשפט, בטענה כי לבית המשפט סמכות להורות על הגילוי וכי האינטרס הציבורי לדעת את תוצאות הביקורות גובר על האינטרסים התומכים באי-גילוי. בית המשפט קבע כי חוק חופש המידע מעניק לבית המשפט שיקול דעת להורות על גילוי מידע, וכי יש לאזן בין האינטרסים התומכים בגילוי לבין האינטרסים המתנגדים. בית המשפט מצא כי המידע המבוקש נאסף באמצעות סמכויות החקירה של הרשות ולכן חלה עליו חובת סודיות לפי חוק ניירות ערך. הוראה זו נועדה לאזן בין הסמכויות הנרחבות המוקנות לרשות ולעודד שיתוף פעולה עם הגופים המבוקרים. בית המשפט הכיר בחשיבות השקיפות והפיקוח הציבורי על פעילות הרשות, אך מצא כי הגילוי החלקי שכבר נעשה על ידי הרשות מאפשר ביקורת ציבורית מסוימת. בית המשפט הכיר גם באינטרס של העותרת לשפר את האכיפה הפרטית של דיני ניירות ערך, אך קבע כי אינטרס זה חלש יותר במקרה הנוכחי בו הרגולטור מטפל באופן אקטיבי בהפרות. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי האינטרסים התומכים באי-גילוי גוברים על אלה התומכים בגילוי, מה גם שהגופים המבוקרים שיתפו פעולה עם הרשות תחת הנחת החיסיון. לפיכך, העתירה נדחתה. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי בקשות עתידיות למידע כזה צריכות להיבחן בהתאם לנסיבות בעת עריכת הביקורת.