ת"צ 11298-06-19

תקציר

התיק נוגע לשורה של הליכי תובענות ייצוגיות שעניינם תביעות נגד בנקים שונים הנוגעים לנוהלי המרת מט"ח. בתחילה הגיש עו"ד ד. לנגר תביעות ייצוגיות בטענה כי הבנקים נמנעו מלגלות "עלויות שירות" הקשורות להמרת מטבע – חיוב שזכה לכינוי "עמלות המרה", שהוסתרו לכאורה תחת הפרשי שער חליפין והיה צריך לגלותן על פי כללי גילוי התעריפים המלא. טענות אלה נדחו בעבר על ידי בית המשפט המחוזי – פסק דין שאושר גם על ידי בית המשפט העליון. למרות תוצאה סופית זו, ביקש לנגר דיון שיפוטי מחודש, תוך שהוא מצטט ראיות ואסמכתאות חדשות, בעיקר מסמך של דויטשה בנק ונספח של בנק ישראל, שלטענתו תומכים בטענות המבקשים בדבר אי גילוי ההוצאות. במהלך הדיון, בית המשפט בחן טענות אלה ומצא כי האסמכתאות אינן מספקות וחוזרות במידה רבה על טענות שנדחו בעבר. בית המשפט הדגיש כי הליכים אלה נתפסו כשימוש לרעה בהליך השיפוטי, נוכח חזרתיותם והיעדר ראיות חדשות מהותיות או עילות משפטיות. היא הדגישה את הדוקטרינה של res judicata, המונעת התדיינות חוזרת בעניינים שהוסדרו באופן סופי על ידי רשות מוסמכת, ובכך ראתה את הערעור כקל דעת במידה רבה ומצביעה על ניצול לרעה של ההליך. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה החדשה לאישור, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בשיטה פסולה של קניות בפורומים ובהתנכלות מיותרת למשיבים. היא הורתה למבקשים לשלם הוצאות לבנקים, ובכך חיזקה את התקדימים שנקבעו בפסקי דין קודמים והדגישה את האינטרס המערכתי בשימוש יעיל במשאבים שיפוטיים.