ע"א 3527/15

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על תאונת דרכים שהתרחשה בשטחים. עניינו של הערעור בגובה הפיצוי שחב הצד הישראלי, קרנית, לנפגע. הסוגיה המרכזית בערעור נסובה סביב פרשנותו של סעיף 12(ה) לחוק סדר הדין הפלילי והאם הוא מקיף את מצבו הסוציו-אקונומי של הנפגע. בית המשפט מבהיר כי סעיף 12(ה) מעוגן בהסכם מדיני ומטרתו לקבוע את הפרש הפיצויים בין הדין החל על התאונה לבין הדין הישראלי. בית המשפט קובע כי ה"חוק" הנזכר בסעיף 12(ה) מתייחס אך ורק למסגרת הנורמטיבית, ולא להנחות העובדתיות המושפעות ממאפייניו האישיים של הנפגע. נטען כי בתי המשפט בישראל פוסקים באופן עקבי פיצויים לקורבנות פלסטינים בהתבסס על העלויות וההנחות החלות על מקום מגוריהם. לפיכך, טענת המערער כי על בית משפט ישראלי לאמץ את נקודת מבטו של בית משפט פלסטיני בבואו לפרש את סעיף 12(ה) אינה מתקבלת על הדעת. בית המשפט מכיר בכך שמקום מגוריו של הנפגע משפיע על סכום הפיצוי, ועיקרון זה חל באופן שווה על פלסטינים ותיירים זרים שנפגעו בישראל. בהתייחסו לראשי הנזק הספציפיים, בוחן בית המשפט את קביעת שכרו של הנפגע על פי הדין הפלסטיני. הוא קובע כי שגה בית משפט קמא בקביעת השכר על בסיס המגזר הכלכלי של "העובדים הפלסטינים בישראל". במקום זאת, בית המשפט קובע כי שכר הבסיס הראוי על פי החוק הפלסטיני כפול מהשכר הממוצע במשק הפלסטיני, העומד על 4,000 שקל בחודש. באשר לסיוע לעתיד, בית המשפט מציין כי הפיצוי שנפסק תואם את שווי הסיוע במשק הישראלי. בעוד החוק הפלסטיני קובע תקרה לאובדן השתכרות, זו אינה חלה על סיוע של צד שלישי. לפיכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה צריך לשקף את העלויות בפועל במקום מגוריו של הנפגע. בית המשפט בוחן גם את שיעור ההיוון וגיל הפרישה, וקובע כי אלה צריכים להיקבע על סמך מקום מגוריו של הנפגע. היא דוחה את טענת המערערת כי יש לנכות מהפיצויים את כושר ההשתכרות שנותר לצד הניזוק. במקום זאת, בית המשפט פוסק פיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס חישוב של 80% מהשכר הממוצע. בסופו של דבר, הערעור נדחה, אך פסק הדין תוקן כך שישקף את בסיס השכר הנכון על פי החוק הפלסטיני. התוצאה היא סכום פיצוי גבוה יותר עבור הנפגע. כל צד אחראי להוצאותיו. השופטת חיות והשופט פוגלמן מסכימים עם ההחלטה.