ע"מ 1191/02

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב הדוחה את תביעת המערערת למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם גירושין בין המערערת למשיב בטל ומבוטל, ולהשבת המצב לקדמותו ולסעדים הנובעים מביטול ההסכם. העניין העיקרי הוא שהצדדים, שחתמו על הסכם גירושין בשנת 1998, טרם התגרשו, ושניהם מאשימים זה את זה בהפרת ההסכם. המערערת טוענת כי סירובו של המשיב להתגרש מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ואילו המשיב טוען כי המערערת היא זו שהפרה אותו לראשונה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי שני הצדדים הפרו את ההסכם, וכי ההפרות היו הדדיות. בית המשפט קבע כי מאחר שהגירושין אינם בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אין באפשרותו לכפות על מי מהצדדים להתגרש, וכי ההסכם, שאושר על ידי בית המשפט, אינו מתנה את קיומו בהסדר הגירושין. עוד מצא בית המשפט כי המערערת פעלה בחוסר תום לב בכך שהמתינה כשנתיים לאחר ההפרה הנטענת של ההסכם ורק אז הגישה תביעה לביטול ההסכם, ורכשה את חלקו של המשיב בדירה בתקופה זו. בית המשפט קבע כי לא ניתן לבטל את ההסכם, שכן המערערת לא עמדה בחובת ההודעה למשיב על הביטול בתוך זמן סביר. זאת ועוד, לא ניתן היה להחזיר את המצב לקדמותו, המהווה תנאי מוקדם לביטול, וממילא החוק אינו מאפשר ביטול חלקי של החוזה באופן המבוקש על ידי המערערת. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.