ת"א 25957-09-16

תקציר

המקרה סובב סביב תובע שנפצע לאחר שמעד על מפגע הממוקם בין המדרכה לכביש, באזור שבו ההבחנה בין המדרכה לכביש לא הייתה ברורה. התובעת טענה כי הנתבעת התרשלה בתחזוקת השטח האמור, ואילו הנתבעת טענה כי התובעת אשמה בעיקר בכך שלא הסתכלה לאן היא הולכת. בית המשפט צידד בתובע וקבע כי הנתבע אכן הוכיח רשלנות. טענות התביעה בדבר היפוך נטל ההוכחה נדחו, שכן לא התקיימו התנאים להעברת נטל ההוכחה לנתבע. באופן ספציפי, בית המשפט מצא כי לתובע הייתה ידיעה מסוימת על הנסיבות שהובילו לאירוע, והאירוע עצמו לא הצביע באופן מוצק על רשלנות הנתבע. באשר לעוולת הרשלנות, קיבל בית המשפט את גרסתה הקוהרנטית וההגיונית של התביעה לאירועים, וקבע כי לנתבע אכן הייתה חובת זהירות כלפי התובע והוא הפר אותה. בית המשפט אף קבע קשר סיבתי בין רשלנות הנתבע לבין נזקו של התובע, תוך שימוש במבחני ציפייה, תרכובת סיכון ושכל ישר. עם זאת, בית המשפט מצא את התובעת אשמה חלקית, וייחס לה 20% אשם תורם בכך שלא נקטה זהירות סבירה. נכותה התפקודית של התובעת נקבעה בשיעור של כ-46%, ונפסקו לה פיצויים שונים בסך כולל של 588,000 ₪, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 23.4%. סכום זה כלל 180,000 ₪ עבור כאב וסבל, 120,000 ₪ עבור סיוע בעבר ובעתיד מצדדים שלישיים, 18,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות, ו-250,000 ₪ עבור אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, בתוספת 12.5% פיצוי עבור הפסדים חברתיים. בית המשפט דחה את תביעת הנתבעת להפחתת פיצויים עקב סירובה הנטען של התובעת לקבל טיפול וכן דחה את הרעיון של ניכוי פיצוי פוטנציאלי מהמוסד לביטוח לאומי, שכן חוות הדעת האקטואריות של הנתבעת התבססו על הנחות שלא הוכחו. התובעת הייתה זכאית גם לניכוי של 4,452 ₪ בגין פיצויי פגיעה שכבר קיבלה. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לפצות את התובע לפי הסכומים האמורים, לרבות הוצאות משפט, כאשר פסק הדין יוגש לשני הצדדים באמצעות דואר רשום.