ת"א 5525-10-19

תקציר

התובע, בעל מניות ודירקטור לשעבר בחברה, תבע את החברה ושניים מבעלי מניותיה בגין אפליה, וביקש סעדים שונים לפי סעיף 191 לחוק החברות. התובע טען כי הנתבעים מנעו ממנו מידע על פעילות החברה, מנעו ממנו את האפשרות להשתתף בהנפקת מניות והפלו אותו לרעה בכל הנוגע להחזר הלוואה שהעמיד לחברה. בית המשפט קבע כי טענות התובע חסרות שחר. נמצא כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים הפלו אותו לרעה, במיוחד נוכח התפטרותו מהדירקטוריון וציפיותיו המוגבלות כבעל מניות שניתק את קשריו עם החברה. בית המשפט ציין כי טענות התובעת בדבר אי קבלת המידע לא נתמכו בראיות וכי הנתבעים תיקנו את המצב בכל הנוגע למסירת המידע לאחר הגשת התביעה. באשר לפירעון ההלוואה, קבע בית המשפט כי חובת החברה היא לפרוע את ההלוואה באמצעות המרתה למניות אם לא תיפרע עד למועד מסוים, והתובע לא הוכיח כי הוא זוכה ליחס שונה מבעלי מניות אחרים. בית המשפט דחה גם את טענות התובע בנוגע למכירת מניותיו, וקבע כי המו"מ בין הצדדים לא הניב הסכם מחייב וכי התובע הוא זה שהפסיק בסופו של דבר את המשא ומתן. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענותיה האחרות של התובעת בדבר ניצול משאבי החברה והעסקת בנו של בעל השליטה. עם זאת, בית המשפט הורה לחברה לספק לתובע חישוב לגבי ההלוואה, כמפורט בהסכם ההלוואה. לבסוף קבע בית המשפט כי על התובעת לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחה בסך 40,000 ₪.