ע"א 401/72

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט ח' כהן, עוסק בפרשנות דיני הגנת הדייר ובתוקפם של הסכמים בנושא שכירות מסחרית. המקרה עסק בשוכר ובמשכיר שהסכימו על דמי שכירות חודשיים של 350 ל"י לפי תקנות הגנת הדייר משנת 1966, מבלי לציין את משך תחולתו. המשכירים פנו לבית הדין לשבירה בבקשה לפסוק להם את דמי השכירות בהתאם לסעיף 57 לחוק הגנת הדייר תשל"ב-1972, המאפשר הערכה מחדש של דמי השכירות על ידי בית הדין. השאלה המשפטית הייתה האם סעיף 57 חל רק כאשר אין הסכמה בין הצדדים. השופט כהן קבע כי הסכמים לפי סעיף 52(א) לחוק הגנת הדייר תקפים עד שישונו על ידי בית המשפט לשכירות, ושינוי בדמי השכירות המרביים הוא אחד התנאים בהם כל אחד מהצדדים יכול להגיש בקשה לפסיקת דמי שכירות חדשים. בנוסף, יש להבין הסכמים כאלה כתנאי שהם יישארו תקפים רק כל עוד התעריפים המרביים יישארו ללא שינוי. משמעות הדבר היא כי כאשר שיעורי המקסימום משתנים, ההסכם אינו מחייב עוד, וכל אחד מהצדדים יכול להגיש בקשה לקביעת שכר דירה. פסק הדין דן גם בתפקידם של בתי המשפט בפרשנות חוקים להגשמת כוונת המחוקק, תוך הדגשה כי יש לעשות זאת במשורה ורק כאשר הכוונה ברורה. בהסכמתו עם השופט כהן הדגיש השופט עציוני כי הסכמים לפי סעיף 52(א) צריכים להיות בעלי תוקף זהה לפסקי דין של בית המשפט לשכירות. השופט ברנזון הציע שינוי קל בתנאי המשתמע שהציע השופט כהן. הערעור התקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל.