ת"א 7111/05

תקציר

התובע, אשר טען כי הוא הבעלים של חלקת קרקע במזרח ירושלים, התקשר עם הנתבע 1, קבלן, לבניית בניין דירות על המגרש. בהסכם נקבע כי התובעת תישא במחצית מעלויות הבנייה ותמכור מחצית מהזכויות במקרקעין לנתבעת 1. לאחר שהדירות נמכרו לנתבעים 2 ו-11, שהם הדיירים, ולרוכשים נוספים, חתמו התובע והנתבע 1 על הסכם מתוקן. בעקבות סכסוך כספי, הם חתמו על הסכם פשרה בשנת 2003. עם זאת, הנתבעת 1 לא קיימה את הסכם הפשרה, מה שהוביל את התובעת להגיש תביעה להכריז על ההסכמים כבטלים ולפנות את הדיירים. הצדדים לא הסכימו על מספר נושאים, בהם היקף ההשקעה, התשלומים והמודעות זה למעשיו של זה. בית המשפט מצא כי לתובע היו זכויות בחלקה, אך מדובר בזכויות חוזיות בלבד. עוד נקבע כי התובע הסכים למכירת הדירות לדיירים ונתן את הסכמתו בכתב ובהתנהגות. כמו כן, נמצא כי ההסכם המתוקן הופר באופן יסודי על ידי הנתבעת 1, אך התובעת לא הציגה הוכחות למתן הודעת ביטול בתוך זמן סביר. גם אם הביטול היה כדין, בית המשפט קבע כי פינוי הדיירים יהיה בלתי סביר שכן התובע הסכים לחזקתם וערך הנכס עלה משמעותית עקב הבנייה. לפיכך נדחתה תביעת הפינוי, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.