ע"פ 4938/94

תקציר

בית המשפט העליון בחן את הרשעותיהם של המערערים, שמרלינג וציון, לפי פקודת הסמים המסוכנים וחוק העונשין. הם הורשעו בעבירות הקשורות לסחר בסמים וקשירת קשר. סוגיה מרכזית הייתה האם אחד השותפים, אלכסנדר, היה "עד מדינה", שעדותו, שנרכשה באמצעות טובות הנאה פוטנציאליות או ממשיות, זקוקה לתמיכה נוספת או ל"סיוע". בית המשפט הבהיר כי "עד מדינה" אינו זקוק בהכרח להסכם פורמלי לקבלת הטבות; במקום זאת, העדות חייבת להיות קשורה סיבתית ליתרונות אלה. הקשר מעמיק את החשד לעדות שקר, ומגביר את הצורך באימות. בית המשפט קבע כי אלכסנדר אינו "עד מדינה", שכן לא הוכח קשר כזה; לפיכך, די היה רק ב"דבר מה לחזק" את עדותו, ולא בסיוע מלא. באישומים אלה, בית המשפט הבחין בין קשירת קשר גרידא לבין עשיית "עסקה" בסמים, ואישר זאת כאשר מדובר בהסכמים שבהם מעורבים צדדים שונים כמו קונים וספקים. מבחינת ציון, עדותו של שמש חיזקה את עדותו של אלכסנדר אף בנוגע לאישום הראשון. עם זאת, ההגדרה והיישום של "עסקה אחרת" נותרו כפופים לפרשנות משפטית ולתקדימים, המאשרים כי רכישת תרופות זכאית לפי סעיף 13, בהתחשב בהקשר המסחרי המוסק מראיות נסיבתיות. בעוד שבית המשפט אישר את הרשעתו וגזר דינו של ציון, תוך שהוא מציין מדיניות ענישה נגד סחר בסמים, הוא הפחית את עונשו של שמרלינג משיקולים בריאותיים ובדומה לזה של ציון בהתחשב בתפקידם הנמוך בהשוואה לאלכסנדר. בסופו של דבר, בהחלטת רוב, זיכה בית המשפט את שמרלינג מהיעדר אישוש מספק, למרות גרסתו המהימנה של אלכסנדר, תוך הדגשת הערכות שיפוטיות שונות לגבי דרישות "חיזוק".