עב"ל 39314-06-20

תקציר

פסק הדין מתייחס לקבלה חלקית ולדחייה של ערעור על חישוב דמי פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. עניינו של הערעור בפרשנותה הראויה של תקנה 9א לתקנות הביטוח הלאומי, המתייחסת לחישוב "רבע השנה" לצורך קביעת שכר רגיל המשמש בסיס לחישוב דמי פגיעה בעבודה. התקנה מציעה שתי חלופות: חלופה א' מתייחסת לשלושת החודשים שקדמו לחודש הראשון שבו מקבל המבוטח דמי פגיעה, וחלופה ב' מתייחסת לחודש הפגיעה ולחודשיים שקדמו לו. השאלה העיקרית היא האם ההכנסה הנספרת לחודש הפגיעה צריכה לכלול רק את הימים שקדמו לפציעה או את החודש כולו. המוסד טוען כי יש לחשב את חלופה ב' לפי חלופה א', שכן אין לספור הכנסות לתקופה שלאחר הפגיעה. המשיב, לעומת זאת, סבור כי יש להתחשב בהכנסות בגין כל חודש הפגיעה. השופטים מסכימים עם עמדת המשיב אך באופן חלקי בלבד. הם מפרשים את חלופה ב' לתקנה 9א ככוללת את ההכנסה עד למועד הפגיעה ואת השכר המוסק לשאר החודש, כפי שחושב לפי תקנה 3. פרשנות זו מבוססת על ההבנה כי התקנות נועדו לשקף נאמנה את שכרו הרגיל של המבוטח טרם הפגיעה. תקנה 3, אליה מפנה תקנה 2(1), קובעת "הכנסה רעיונית" למקרים בהם העובד לא עבד חודש שלם או הפסיק לעבוד לאחר הפגיעה. גישה זו עולה בקנה אחד גם עם העיקרון לפיו יש לשלם תגמולים בהתאם לשכר שקדם לפגיעה. השופטים מדגישים כי סמכותו של השר לקבוע הוראות מאפשרת חריגות מהחוק במקרים מסוימים, וזו אחת מהן. כמו כן, מדגישים השופטים את תכליתן של הטבות נפגעי עבודה, שהיא להחליף את השכר שהרוויח המבוטח לפני הפגיעה, ואת הצורך לשקף שכר זה במדויק. עוד הם מציינים כי הקטנת ההכנסה על ידי חלוקתה ב-90, כפי שהציע המוסד, תוביל לתוצאה בלתי סבירה. לבסוף קובעים השופטים כי הוצאות המשפט של המשיב יפוצו על ידי המוסד עד לסכום של 4,000 ₪.