ע"פ 177/53

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שהרשיע את המערער, חיים גרוסברגר, בשתי עבירות של הפרת סעיף 107 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בגין מתן שוחד. הסעיף הראשון התייחס להסכמתו של גרוסברגר לשוחד של 20 לירות כדי להשפיע על בוחן רישיון נהיגה לעבור נבחן. הסעיף השני התייחס לשוחד של 40 לירות שקיבל מנבחן אחר, גולדשטרן, כדי לסייע לו לעבור את הבחינה. גרוסברגר נידון לשלושה חודשי מאסר בגין כל סעיף, שירוצו במקביל. ערכאת הערעור, לאחר שדנה בבקשה כערעור, מצאה את גרוסברגר אשם בעבירה על סעיף 108 לפקודת חוק העונשין, שעניינו קבלת מענק להפעלת השפעה אישית על עובד ציבור, ולא על סעיף 107 כפי שנפסק בתחילה. גרוסברגר נתפס במבצע עוקץ שהקימה המשטרה, ששלחה אליו את גולדשטרן, בוחן כושל, כחפרפרת. גולדשטרן דיווח בחזרה כי גרוסברגר מוכן לסייע לנבחנים לעבור את הבחינות תמורת כסף. לאחר מכן מצאה המשטרה שטרות מסומנים וראיות מפלילות אחרות על גרוסברגר, מה שהוביל למעצרו. בחקירתו הודה גרוסברגר בשני סעיפי השוחד. מאוחר יותר חזר בו מהודאתו בבית המשפט. ערכאת הערעור התמקדה בקבילות הודאתו של גרוסברגר, בהיותה אבן יסוד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופטים היו חלוקים בדעותיהם. השופטים חשין וגויטיין הסכימו כי ההודאה הראשונה ניתנה שלא מרצון ולא ניתן להשתמש בה כראיה, ואילו השופט לנדוי סבר כי היא ניתנה באופן חופשי ומרצון. השופט חשין הדגיש כי היעדר אזהרה מוקדמת או כפייה אינו בהכרח נותן תוקף להודעת הנאשם. נטל ההוכחה כי ההודאה ניתנה מרצון היה מוטל על התביעה, וכל ספק בכך פסל את ההודאה. חשין סבר כי ההודאה פסולה משום שגרוסברגר נלכד במלכודת והנסיבות שבהן ניתנה – ללא אזהרה מוקדמת ובמענה לשאלות רבות – מטילות ספק בנכונותה. יתר על כן, גרוסברגר חזר בו מהודאתו מיד לאחר שמסר אותה. לפיכך, לא הוכחה האישום לפי סעיף 107. עם זאת, השופט מצא את גרוסברגר אשם בהפרת סעיף 108, שכן הראיות המהותיות תמכו באישום זה. השופט גויטיין הסכים כי יש לאשר את הרשעתו של גרוסברגר, אך מטעמים שונים. גויטיין סבר כי בתי המשפט צריכים להיות פחות להוטים לפסול הודאות שגבתה המשטרה, וכי היעדר חבר מושבעים בישראל פירושו שהשופטים יכולים להבחין בין ראיות לגיטימיות ללא לגיטימיות. השופט סבר כי ההודאה הייתה מרצון וקבילה, אך ערכה הראייתי היה טריוויאלי. יחד עם יתר הראיות שהוצגו, די היה בכך כדי להרשיע את גרוסברגר בעבירה על סעיף 108. השופט לנדוי חלק על כך, וסבר כי ההודאה ניתנה מרצון וניתן להשתמש בה כראיה. לדברי לנדוי, אי הזהרת גרוסברגר לא הספיקה כדי לפסול את ההודאה, והנסיבות לא הצביעו על כפייה. הסבריו הצולעים והכחשותיו של גרוסברגר בבית המשפט נדחו בצדק. לנדוי היה מאשר את ההרשעה בשני הסעיפים ואת העונש שהוטל. בסופו של דבר, בית המשפט לערעורים ביטל את ההרשעה בשני הסעיפים והרשיע את גרוסברגר בהפרת סעיף 108. עונשו הופחת לחודשיים מאסר.