פש"ר 16155-09-15

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב חוב בודד הנובע מעבירת גניבה שביצע החייב כלפי בני זוג (הנושים) לפני שני עשורים וחצי. הנושים תבעו פיצויים באמצעות תביעה אזרחית, שהסתיימה בהסכם פשרה שחייב את החייב לשלם להם 351,579 שקל. פסק הדין הנוכחי מתייחס לבקשת הנושים לבטל את הצהרת החייב ואת הליך פשיטת הרגל כולו בנימוק שלחייב אין זכויות בנכס כלשהו שיכול להיטיב עם הנושים. החייב, בהתנגדותו, טען כי חלוף הזמן ואופייה הלא חמור של העבירה צריכים לאפשר את שחרורו. הוא הפנה לפסיקה קודמת שתמכה בטענתו כי יש לאפשר לחייבים להתחיל מחדש, ללא קשר לנסיבות ביצוע החוב. בנוסף, הגיש החייב תצהיר מגרושתו, בו הוא מוותר על זכותה למזונות. הנושים טענו מנגד כי פסק הדין שהציג החייב אינו רלוונטי למקרה הנדון, והדגישו כי הוא נוגע לקבילותו של חוב שנוצר במרמה, דבר שאינו ישים במקרה זה. בית המשפט פסק נגד החייב, והסכים עם הנושים כי הפסיקה הקודמת אינה ישימה וכי המקרה הנוכחי נוגע לשלב הסופי של ההליך – הפטר. השופט הדגיש כי החוב נבע מעבירה שבוצעה במרמה בה הורשע החייב. לפיכך, על פי סעיף 69(א)(2) לפקודה, החוב מוחרג מכל הפטר, החלטה שאינה נתונה לשיקול דעת במקרה זה. השופט הכיר בחלוף הזמן, אך הדגיש כי בית המשפט אינו מוסמך להעניק פטור במקרים כאלה. מאחר שלחייב אין זכויות בנכס כלשהו ואין לו יכולת להשתכר, המשך ההליך לא ישרת כל מטרה. לפיכך, בקשת הביטול של הפקידים אושרה, אלא אם כן החייב הצליח לקבל את הסכמת הנושים להסדר תוך 30 יום. פסק הדין נתן לחייב הזדמנות להציג הצעת פשרה, תוך הכרה בכך שהיעדר תגובה מצד הנושים בתוך פרק הזמן הנתון יוביל לביטול ההליך.