רמ"ש 870-03-15

תקציר

מדובר בפסק דין בתיק שעסק בעסקת מתנה שנערכה בין אב ואם לשני בנים, במסגרתה העביר האב את חלקו בדירתם לאם בשנת 2006, זמן קצר לאחר מכן העבירה האם את זכויותיה בדירה לאחד הבנים (המבקש). המשיבים (שני הבנים) מבקשים לבטל את עסקת המתנה, בטענה שלאביהם לא היו שיקול דעת ויכולת קוגניטיבית לבצע פעולה משפטית כזו באותה עת. בית משפט קמא מינה מומחה לבחינת מצבו המותנה וכשירותו של האב המנוח, והורה על הצגת מסמכים רפואיים הנוגעים למקרה. המבקש התנגד וטען כי היה על המשיבים להציג את המסמכים בשלב מוקדם יותר של המשפט וכי קיים חשש לאמיתותם. עם זאת, בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, בקובעו כי המסמכים יהיו קבילים כראיה ויוכלו להיבחן על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בנימוק שהמבקש לא הציג נימוקים משכנעים המצדיקים חריגה מהעיקרון הבסיסי של אי ערעור על החלטות פרוצדורליות לפני תום ההליך העיקרי. עוד הדגיש בית המשפט כי זכויותיו של המבקש לא נפגעו, וכי ניתן להתייחס לכל חשש בדבר אמיתות המסמכים או מהימנותם במהלך חקירת המומחה או בהבהרות שיישלחו למומחה. יתר על כן, מאחר שחוות הדעת של המומחה כבר הוגשה והחקירה התקיימה, קבע בית המשפט כי לא קיים סיכון לגרימת נזק בלתי הפיך למבקש, שהוא תנאי מרכזי למתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה. גם שיקולים מעשיים נלקחו בחשבון, והשופטת הדגישה כי בקשת רשות הערעור אינה עניין של זכות, מה שהוביל למסקנה כי הבקשה תידחה, יחד עם הבקשות הנוספות שהגיש המבקש.