עת"מ 33971-10-13

תקציר

העותרים הגישו תביעה נגד אישור תכנית להרחבת בריכה ציבורית, שתפלוש לאדמתם הפרטית. הם טענו כי אין צורך ציבורי בהרחבה, כי הוועדה האחראית לא ביצעה בחינה ראויה של חלופות, וכי אדמתם נבחרה באופן לא הוגן על פני אתרים אפשריים אחרים. עוד טענו כי לוועדה אין סמכות לאשר את התוכנית, כי קיימת חוסר מידתיות בין הקרקעות שנלקחו מבעלי קרקעות שונים, וכי נמנעה מהם רשות לערער על ההחלטה. המשיבים הצדיקו את ההרחבה כהכרחית כדי לענות על הצורך הגובר בשטחים ציבוריים ביישוב, וטענו כי הוועדות ערכו בדיקה מעמיקה ובחרו את השטח המתאים ביותר להרחבה, תוך מזעור הפגיעה בעותרים, שהסכימו בעבר להרחבה. בית המשפט מצא כי החלטות הוועדות היו סבירות ומבוססות, וכי הן שקלו כראוי את הצורך הציבורי ואת החלופות האפשריות. הסכם החכירה בין העותרים לבין המועצה המקומית, שנחתם למעלה מעשר שנים קודם לכן, תמך עוד יותר בצורך הציבורי בהרחבה. עוד קבע בית המשפט כי הוועדות פעלו במסגרת סמכותן, כי הפקעת קרקעות העותרים הייתה מידתית, וכי העותרים לא זכו ליחס בלתי הוגן בהשוואה לאחרים. לבסוף, קבע בית המשפט כי העותרים לא נדחו באופן בלתי הוגן מהגשת ערר נוסף, שכן התכנית נוגעת לעניין מקומי קטן. לפיכך דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 18,000 ₪.