ע"א 9721/07

תקציר

במחלוקת משפטית הנוגעת לפיצוי בגין נפגעי עבודה, מצא בית הדין לערעורים טעויות משמעותיות בפסק דינו של בית משפט קמא, המחייבות הפחתת הפיצוי שנפסק. בית המשפט הדגיש מגבלות כלליות על ביקורת ערעורית על נזקים, המתערבים בדרך כלל רק במקרים של פיצוי בלתי סביר או טעויות ברורות. במקרה דנן, בוטלה החלטתו של בית משפט קמא שלא לייחס למשיב אשם תורם. ערכאת הערעור נימקה את החלטתה בכך שהמשיב, כמנהל עבודה האחראי על אכיפת נהלי הבטיחות, נשא באחריות מסוימת לנוהלי העבודה הלקויים שהובילו לאירוע. הדבר הצדיק ייחוס של 20% רשלנות תורמת למשיב. בסוגיית אובדן כושר השתכרות עקב אובדן עין אחת, מצא בית המשפט סתירות בהערכת בית משפט קמא, וציין כי המשיב המשיך לתפקד היטב בעבודה ואף קיבל קידום ותוספות שכר. פסיקה קודמת הצביעה על כך שאובדן כושר השתכרות עקב אובדן עין אחת נע בדרך כלל בין 15% ל-30%. בית הדין לערעורים הסתפק באובדן כושר השתכרות של 30%, בנימוק של חששות לגבי ליקויים עתידיים פוטנציאליים ומגבלות בהזדמנויות עבודה זמינות. שכרו של המשיב בעת סיום עבודתו נתפס כשיקוף מדויק יותר של פוטנציאל השתכרותו מאשר הערכת השווי של בית משפט קמא. בית הדין תיקן גם את חישוב ההפרשות הסוציאליות, והתאים את בסיס השכר כלפי מעלה. הפיצויים הלא ממוניים בגין כאב וסבל נותרו על כנם, שכן הם מצויים בגדר שיקול דעתו של בית משפט קמא. לאחר התאמות אלה, הופחת הפיצוי הסופי ב-20% בגין רשלנות תורמת, עם ניכויים נוספים בגין קצבאות הביטוח הלאומי כפי שנקבע בתחילה. פסק הדין אושר על ידי שני שופטים נוספים, ומשקף קונצנזוס בהחלטת ערכאת הערעור.