ת"א 2377/09

תקציר

התובעת, בעלת הזכויות בנכס מושכר, תובעת את הנתבעת, ששני בניה ערבו להתחייבויות השוכר, לביצוע שלושה שטרי חוב חתומים על ידי השוכר. השוכר שכר במקור את הנכס על פי הסכם שכירות אישי, אשר היה מובטח על ידי הנתבעת. לאחר מכן, העסק של השוכר התאגד כחברה, אשר לאחר מכן חתמה על הסכם שכירות חדש עבור אותו נכס. החברה חתמה על שלושה שטרי חוב, שהיו מובטחים על ידי בניו של הנתבע. משהפרה החברה את התחייבויות החכירה שלה, ביקש התובע לבצע שניים מתוך שלושת שטרי החוב, שכן בניו של הנתבע היו בהליכי פשיטת רגל. הנתבע התנגד וטען כי ערבותו חלה רק על הסכם השכירות הראשון ולא על השני. בית המשפט קבע כי ערבות הנתבעת חלה על שני הסכמי השכירות, למרות השינוי בשוכרים, שכן קיימת המשכיות כרונולוגית ומושגית בין שני ההסכמים. לשון הערבות הייתה רחבה ובלתי חוזרת, וכיסתה את כל ההתחייבויות הקיימות והעתידיות, והנסיבות הצביעו על כוונת הצדדים להבטיח את קיום התחייבויות השכירות. יתר על כן, מאחר שהערבות שואבת את כוחה מן הנספח להסכם השכירות, לא יכלה הנתבעת להעלות טענות הגנה על יסוד נסיבות יצירת החובה. לפיכך, הורה בית המשפט על חידוש הליכי ההוצאה לפועל ופסק לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.