ע"א 46611-01-13

תקציר

השופט, חגי ברנר, דחה את הערעור על כל חלקיו, בעיקר משום שהוא נסוב סביב ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, שערכאת הערעור מתערבת בהם רק לעתים רחוקות, אלא אם נפל פגם בשורש העניין, טעות בהערכת הראיות או התעלמות מראיות מכריעות, מה שלא היה המקרה כאן. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא – כי הדיירים נאלצו להגיש את תביעתם להבטחת זכויותיהם, וכי המערערת אחראית לעיכובים ולסיבוכים בהליכים – עוגנו היטב בראיות. יתר על כן, ערכאת הערעור אינה מרבה להתערב בפסיקת הוצאות, ובמקרה זה לא הוצגו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות כזו. לגופו של עניין, הסכימה השופטת עם קביעתו של בית משפט קמא כי התיקונים שבוצעו היו נרחבים ונחוצים, להבדיל מהתיקונים הקוסמטיים שהוצעו בעבר על ידי המערערת. השופטת הדגישה כי טענת הדיירים מוצדקת, שכן היא הובילה לביצוע פתרון הנדסי שמנע בסופו של דבר החלפה דרסטית ויקרה יותר של כל אריחי החיפוי. הכחשת המערערת לליקויים אחרים בנכס המשותף, שהתגלו ותוקנו מאוחר יותר (אם כי טרם הושלמו), תמכה אף היא בטענות השוכרים. באשר לפוליסת הביטוח, אישר השופט את פרשנותו של בית משפט קמא: הנזק לאריחים לא היה פתאומי או בלתי צפוי, ולכן לא היווה אירוע מבוטח על פי הפוליסה. בנוסף, ה"הארכה" לפוליסה, שעשויה הייתה לכסות חלק מהנזק, הייתה מותנית באירוע מקרי, שלא התרחש כאן. בסופו של דבר הציע השופט ברנר לעמיתיו לדחות את הערעור ולהחייב את המערער לשאת בהוצאות הערעור – 30,000 ₪ לדיירים ו-10,000 ₪ למנורה. פסק הדין התקבל פה אחד בין השופטים, בהסכמת סגן השופט ישעיהו שנלר והשופט ד"ר קובי ורדי.