סע"ש 27370-08-20

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת כ-13 שנים בתפקידים שונים, התפטר בפברואר 2020 ועזב את החברה בחודש מרץ. המחלוקת העיקרית במקרה זה היא האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. התובעת טענה כי הובטחו לה פיצויי פיטורים על ידי הנתבעת והסתמכה על הבטחה זו בעת שהחליטה להתפטר, וכי בחברה היה נוהג לשלם פיצויי פיטורים למנהלים שהתפטרו לאחר תקופת עבודה ארוכה. הנתבע הכחיש כי הסכים לשלם פיצויי פיטורים עם התפטרותו וכן הכחיש את קיומו של נוהג כזה בחברה. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הסתמכה על כך ששולמו לה פיצויי פיטורים בעת התפטרותה וכי הנתבעת אכן הסכימה לכך. עם זאת, בית הדין לא קיבל את הטענה בדבר נוהג החברה, וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לנוהג נפוץ המזכה את כל או רוב העובדים בפיטורים עם התפטרותם. כמו כן נדחו לתובעת תביעות נוספות לדמי הבראה ופדיון חופשות, שכן בית המשפט מצא כי שולמו לה מלוא אלה בהתאם לזכאותה. לבסוף, פסק השופט לטובת הנתבעת בעניין התביעה בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העסקתה, וקבע כי הנתבעת מסרה הודעות כאלה לתובעת לאורך כל תקופת העסקתה. בסיכומו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 68,309 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 8,000 ₪. החלטה זו התקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות והעדויות שהוצגו על ידי הצדדים. אלא אם כן הוגש ערעור, על הנתבע לקיים את פסק הדין בתוך 30 יום ממועד הוצאתו, שהיה 31 באוגוסט 2021.