תמ"ש 14952-01-09

תקציר

מדובר בתביעה כספית שהגיש תובע נגד שני נתבעים, שהם זוג נשוי, להשבה בסך 173,175 ₪. התובעת, שהיא אמה של הנתבעת וגרושתו של הנתבע, טוענת כי הלוותה לבני הזוג סך של 150,003 ₪ על מנת לסייע להם ברכישת דירה. הנתבעים טוענים כי הכסף היה מתנה ולא הלוואה. על בית המשפט לקבוע האם הסכום שהושקע בדירה היה הלוואה או מתנה, ואם מדובר בהלוואה, האם שני הנתבעים או מי מהם אחראים לפירעונה. אם הכסף אכן היה הלוואה, התובע מסתמך על מסמך העברה כראיה, אולם אמיתותו מוטלת בספק על ידי הנתבעים. עוד טוען הנתבע כי לא היה מודע להלוואה, והמסמך זויף. השופט פוסק לטובת הנתבעים וקובע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכיח כי העברת הכספים אכן הייתה הלוואה ולא מתנה. השופט סבור כי סביר להניח שהכסף היה מתנה מהאם לבתה, מה גם שהנתבעת לא עבדה, והנתבע תרם את מרבית הכספים לרכישת הדירה. יתר על כן, הסכם הגירושין בין הנתבעים הנשואים קובע כי הדירה מתחלקת 70% לטובת הנתבעת ו-30% לטובת הנתבע הגבר, וכי שני הצדדים מוותרים על כל תביעה נוספת זה כלפי זה. לפיכך, גם אם בית המשפט היה מגיע למסקנה כי מדובר בהלוואה, עדיין הנתבעת הייתה מקבלת פיצוי מעבר לחלקה בשווי הדירה, והאחריות להחזר ההלוואה הייתה נופלת עליה בלבד. מאחר שהתביעה נדחית, השופט אינו פוסק בהודעת הצד השלישי. התובע חויב לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של הנתבע, בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ.