ע"א 27638-07-19

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט הן לסוגיות פרוצדורליות והן לסוגיות מהותיות הנוגעות לערעור בתיק שעניינו פיצוי בגין איחור במסירת דירה. בתחילה ניסו המשיבים להציג ראיות חדשות בשלב הערעור, אשר ערער על כך המערער ונדחה בסופו של דבר בשל חוסר יכולתם של המשיבים להצדיק את הימנעותם מלהציג ראיה זו קודם לכן. על-פי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ראיה חדשה בערעורים אינה קבילה בדרך כלל, אלא אם כן היא עומדת באמות מידה מחמירות שהמשיבים לא יכלו לעמוד בהם. מבחינה מהותית, התיק התמקד בפיצוי בגין איחור במסירת דירה, הנשלט על ידי חוק המכר, הקובע פיצוי בגין איחור במסירה מעבר לתקופה קצובה, אלא אם האיחור נובע מנסיבות בלתי נשלטות של המוכר. המשיבים ביצעו שינויים בדירתם, שבתחילה הסכימו כי עלולים לעכב את המסירה בעד 13 שבועות. בית המשפט מצא כי למרות פסיקתו של בית משפט קמא, הסכם זה אינו מהווה תניית פטור אלא מהווה דחייה בהסכמה של מועד האספקה. נטל ההוכחה בדבר כפייה או חוסר סבירות של הסכם זה מוטל על המשיבים, אותו לא עמדו בו. בית המשפט אישר מועד מסירה מתוקן זה, ובכך הפחית את הפיצוי שנפסק במקור על ידי בית המשפט קמא. בנוסף, טענת המערערים כי העיכובים היו מעבר לשליטתם נדחתה מחוסר ראיות לכך שהסיכון לעיכובים כאלה אינו צריך להיות מוטל על המוכר. יתר על כן, בית המשפט לא מצא מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות האחרות של בית משפט קמא, כגון קביעת סכום הפיצוי והערכת טובת ההנאה מלינה מלונאית שניתנה למשיבים במהלך השיהוי. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי, תוך התאמת הפיצוי בהתאם ודחיית טענותיהם של שני משיבים הפועלים כבאי כוח, תוך הגבלת הפיצוי לקונה בפועל. קבלת הערעור הביאה להפחתת שכר טרחה מבלי שהוטלו הוצאות נוספות.