ת"צ 18453-10-11

תקציר

מדובר בתובענה ייצוגית נגד חברת דואר ישראל וחברה שבבעלותה, בגין שירות הבדיקה שלהן האם נרשם משכון על כלי רכב בעת העברת הבעלות. התובעים טענו כי התשלום שגבה הדואר עבור השירות - 99 שקל, שהופחת בהמשך ל-81 שקל ולאחר מכן ל-62 שקל - אינו חוקי ובלתי סביר. הנתבעים טענו כי סיפקו את השירות מכוח סעיף 37(ו) לחוק הדואר וסעיף 53.1 לרישיון, ולא מכוח סעיף 37(א) או 37(ג) לאותו חוק, הקובע אגרה שונה. בית המשפט קבע כי השירות נופל בגדר "הזמנת הודעה ממאגר מידע" כאמור בתקנות הדואר, ולכן הסכום שניתן לגבות הוא 10.90 ₪ בתוספת אגרת 10 ₪ לרשם המשכנתאות. לחילופין, גם אם השירות ניתן לפי סעיף 37(ו) לחוק הדואר, הסכום שגבו הנתבעים היה בלתי סביר. בית המשפט בחן את עלויות מתן השירות ומצא כי הן בלתי סבירות, שכן הן כללו רווחים שחולקו לבעלי המניות של חברת אפס, וחלק מהוצאותיה היו צריכות להיות מיוחסות לפעילות אחרת. חוות דעת המומחה מטעם התובעת העריכה את המחיר הסביר של השירות בכ-19 ₪ בתוספת מע"מ, ואילו המומחה הנבדק העריך אותו בכ-38 ₪ בתוספת מע"מ. בית המשפט קיבל את האומדן האחרון, שכלל גם את שכר טרחת רשם המשכנתאות. עוד קבע בית המשפט כי היה על הנתבעים, הכפופים לחוק חובת המכרזים, לערוך מכרז טרם קבלת השירות מהחברה, וכי לא הייתה להם רשות הרגולטור לגבות את הסכום שגבו, ולא היה להם כל יסוד להאמין כי ניתן אישור כזה. התובענה הייצוגית התקבלה, והנתבעים נדרשו לשלם פיצוי בהתאם למספר המחאות המשכון שנערכו בתקופה הרלוונטית, אשר הוכפל בהפרש שבין המחיר שנגבה לבין המחיר הסביר שקבע בית המשפט - 38 ₪ או 56 ₪ לפי התקופות. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע המייצג 100,000 ₪ שכר טרחה ומיליון ₪ שכר טרחת עורך דין, בתוספת מע"מ. פסק הדין היה אמור להתפרסם בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"גלובס".