עמ"נ 48878-01-19

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לפרשנותו של סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק, שעניינו בנייה או הרחבה של דירות מגורים ולפטור מתשלום היטל במקרים מסוימים. המערערת, שבבעלותה מספר חלקות קרקע, הגישה בקשה לפטור לפי סעיף זה. הדיון נסוב סביב פרשנות החוק, ובפרט האם בעל קרקע שקיבל בעבר פטור לחלקת קרקע אחרת יכול לקבל פטור נוסף בגין בנייה בו זמנית או הרחבה על חלקה אחרת. ועדת הערר והמשיב טוענים, כי החוק מתכוון לתת פטור אחד בלבד לכל בעל קרקע, בעוד שהמערערת סבורה כי מספר הפטורים אינו מוגבל. השופט פותח ומציין כי שני הפירושים אפשריים מבחינה לשונית, אך יש לבחון את תכלית החוק כדי להגיע להכרעה. מטרתו העיקרית של הפטור היא חברתית, ומטרתה לשפר את תנאי החיים של האזרחים ולעודד שיקום אזורי מצוקה. התרת פטורים מרובים ליחיד תסתור מטרה חברתית זו ותעשיר את מי שכבר עשיר לכאורה, וזו אינה כוונת החוק. פסק הדין מצטט מספר פסקי דין קודמים התומכים בעמדה כי יש לפרש את הפטור בצמצום. כך למשל, נקבע בפסק הדין בעניין רביד כי יש להגביל את הפטור לבנייה כוללת של 140 מ"ר על אותה חלקת קרקע, תוך התחשבות בכל דירות המגורים שבבעלות המבקשת על אותה קרקע. גם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שלו תומך בפרשנות זו, וקובע כי יש להעניק את הפטור רק לדירה הנדונה מבלי לכלול שטח של נכסי מגורים אחרים שבבעלות הנישום. השופט מגיע למסקנה כי הפרשנות שנתנה ועדת הערר מוצדקת מבחינה לשונית ותכליתית. לכן, בעל קרקע שכבר קיבל פטור לחלקת קרקע אחרת לא צריך לקבל פטור נוסף במקביל. את ההיבטים המעשיים של החלטה זו יכול לנהל המשיב, ככל הנראה באמצעות דרישת הצהרה מהמבקשים. לבסוף, השופט מתייחס לבקשתו החלופית של המערער לנצל את יתרת הפטור, אך טענה זו נתפסת כהרחבה בלתי מתקבלת על הדעת של הטענה והיא נדחית. הערעור נדחה במלואו, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.