ת"א 18807-12-10

תקציר

מדינת ישראל טענה לבעלות על חלקת אדמה ברמת הגולן, ביקשה לסלק את הנתבעים מהקרקע ולהרוס את כל המבנים שנבנו עליה, בטענה שמדובר באדמת מדינה לפי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה. לחילופין, היא טענה כי הקרקע בבעלותה משום שלא עובדה ברציפות מאז 1981. הנתבעים טענו כי הקרקע הייתה בבעלות פרטית שלהם, או של אביו של נאשם 1, שרכש אותה בשנת 2006. עוד טענו כי המדינה לא סיפקה זיהוי ברור של הקרקע, כנדרש בחוק. השופט הפנה לפסק דין קודם (אלשאער) שכבר ניתח את תחולת סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, והגיע למסקנה כי המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה כי לקרקע אין בעלים. במקרה זה הגיעה השופטת לאותה מסקנה, ולכן דחתה את טענת המדינה. השופט דחה גם את טענותיה החלופיות של המדינה, לפיהן הקרקע היא בבעלות המדינה לפי סעיפים אחרים של חוק נכסי המדינה, חוק המקרקעין וחוק רמת הגולן, מטעמים שונים, ובהם הימנעותה של המדינה מלהביא ראיות, ואי תחולתם של דינים אלה על הנסיבות. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות המדינה בניהול הליכים מרובים בגין אותה קרקע, דבר שבזבז משאבים ויצר עומס מיותר על בתי המשפט. לבסוף, נוכח התנהלות הנאשמים, הורה השופט למדינה לשלם לנאשמים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.