ב"ש 56/84

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את המערער עד תום ההליכים המשפטיים בגין מספר עבירות לפי חוק העונשין, לרבות פריצה וכניסה, גניבה, אונס ותקיפת שוטרים. שופט בית המשפט המחוזי מנע מפרקליטו של המערער לטעון כי התביעה נעדרת ראיות לכאורה, וקבע כי טענה כזו אינה לגיטימית בשלב זה. בית המשפט העליון חלק על גישתו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי אמנם אין צורך בבחינה יסודית של הראיות, אך על השופט להשתכנע כי בידי התביעה ראיות לכאורה התומכות בהאשמות. למרות שגבולות המותר בשלב זה מחייבים שיקול דעת ושכל ישר, סנגורים עשויים לטעון לחולשת הראיות ולסיכויי ההרשעה הקלושים כדי למנוע מעצר בלתי צודק של המערערים. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי דיון זה אינו צריך להתעמק בניתוח מפורט או בהערכות מהימנות של עדים. במקום זאת, השופט מפעיל שיקול דעת ושוקל את העובדות הספציפיות של כל מקרה. במקרה הספציפי הזה, בית המשפט העליון, לאחר שבחן את ראיות התביעה, הגיע למסקנה כי הן מהוות ראיות מספיקות לכאורה, המצדיקות את מעצרו של המערער עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות ועברו הפלילי. בסופו של דבר נדחה הערעור, אך בנימוקים שונים מאלה שהציג בית המשפט המחוזי.