עת"מ 31898-02-19

תקציר

העותרת ביקשה מבית המשפט לוותר על החוב המגיע לעירייה, הנובע מחבותה המשותפת ומספר פעמים של העותרת בארנונה ובאגרות עירוניות אחרות הקשורות לנכס. העירייה פתחה בהליכי גבייה מנהליים נגד העותר, אך האחרון טען כי החוב מוגבל בזמן, שכן לא נגבה בתוך 7 שנות ההתיישנות לחובות מנהליים. עוד טען העותר, כי השיהוי של העירייה ותקופת ההתיישנות חלים על עניינו, וכי העירייה לא נקטה בהליכי גבייה נגד בעלי הנכסים האחרים, שהיו צריכים להיכלל בעתירה. כמו כן, ביקש העותר לנכות נזקים נטענים שנגרמו עקב עיקול חשבון הבנק שלו על ידי העירייה, אשר גרם להפסד כאשר העירייה עיקלה בסופו של דבר את החשבון. בית המשפט דחה את העתירה. נמצא כי העתירה הוגשה באיחור משמעותי, שכן העותר ידע על החוב במשך שנים ואף פתח בהליכים קודמים בעניין החוב. בית המשפט דחה גם את טענת ההתיישנות, וקיבל את טענת העירייה כי נקטה פעולות גבייה מספקות לאורך השנים, לרבות התראה, דרישות ופגישות עם העותר. די בפעולות אלה, קבע בית המשפט, כדי לקטוע את תקופת ההתיישנות. השופט ציין כי העירייה כיבדה את המלצת בית המשפט הקודם שלא לפגוע בעותר שלא לצורך וגילתה איפוק בפעולות הגבייה שלה, כך שהעותר לא יכול היה לטעון באופן סביר כי החוב לא ייגבה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הימנעותה של העותרת מצירוף בעלי הנכסים האחרים כמשיבים אינה ראויה וכי טענת העירייה בנקודה זו ראויה. בית המשפט דחה גם את טענת העותרת לניכוי נזקים, בנימוק של התיישנות ושיהוי יתר של העותרת בהעלאת הסוגיה. לפיכך, העתירה נדחתה על הסף, לגופה. העותר חויב לשלם את הוצאות המשפט של העירייה, בסך 10,000 ₪.